מעשה שהיה, ומוסר השכל רחב בצדו: יהודי הגיע לרבו ושאלתו בפיו: “כבוד הרב, עול כבד מוטל על צווארי, כה כבד הוא העול עד שאיני יודע במה זכיתי שמשמים בחרו דווקא בי לשאתו”.
הרב המכיר את תלמידו היטב משכבר הימים, הביט בו בתמיהה, מה לו ולעול כלשהו?
וכבר מגיע ההסבר: “בימים האחרונים, בכל פעם שאני נכנס אל חדרו של בני הקטן בן השלוש, הנני רואה אותו עומד בשקיעות מוחלטת ועסוק כל כולו בחיקוי מושלם של הנחת תפילין והתעטפות בטלית. חוטים שונים ומשונים משמשים אותו במשחק זה, שמיכה רחבת ידיים זכתה כבר למעמד של קבע כטלית לכל דבר, והנה הוא שקוע כל היום ב”תפילה” מרובת כוונות ותנועות. “איככה אוכל לשאת את גודל העול הזה של חינוך בן אשר מגיל כזה מראה נטייה כה ברורה לצד הקדושה, הלא בעוד שנה ושנתיים הוא ימשיך הלאה ובעוד חמש שנים כבר לא יהיו בידי הכלים להעניק לו את כל צרכיו הרוחניים, אשר ודאי יהיו עצומים ואדירים”! “הבה לי עצה”, סיים התלמיד את בקשתו בכל נרגש.
במבט מלא צער אמר לו הרב במשפט אחד את תשובתו: “ראשית, בשביל חינוכו של בנך, יהיה עליך להקפיד יותר על תפילה במניין"! פני התלמיד חפו, בהבינו את הביקורת העצומה שאותה העביר על עצמו בדברי צדקנותו. ילד אינו יודע לחקות את התפילה על כל תנועותיה עם תפילין מונחות על הראש, אם לא ראה את שכמותה בבית בתדירות גבוהה...
חינוך- אינו רק בדיבורים, הוא מועבר, ואולי בעיקר, באמצעות המעשים והדוגמא האישית, אלה הם המשפיעים העיקריים על הנהגותיו של הילד.
לעיתים ניתן לזהות את ייחוסו של ילד, נער ואפילו מבוגר – לאביו או לאמו, על פי תנועות ידיו או הטיית ראשו, גם במקרים שבהם ברור שתנועות אלה נרכשו תוך חיקוי רב שנים.
לא רק למעשים החיוביים נודעת השפעה על החינוך והתווית הדרך לדור הבא, ילדינו היקרים, בבת עינינו. לעיתים, יכול הורה שאינו לוקה בעיוורון לראות את אחד מילדיו המזלזל בתחום רוחני מסוים או פחות נותן עליו את הדעת, ולגלות שזהו תחום שבו הוא עצמו לוקה בזלזול או סתם בהתייחסות פושרת.
גם בגשמיות, הורה שאינו מקפיד על סדר וניקיון אינו יכול להטיף מוסר לבנו המפוזר, שאולי אפילו פסע פסיעה אחת רחוק יותר מאביו.
בפסח נצטווינו על "והגדת לבנך". כמה נפלאה היא התחושה של העברת המסרים לבנינו בליל הסדר באותה השפה והצורה שבה עשו זאת אבותינו ואבות אבותיהם.
כמה נפלאה היא התחושה של העברת מסורת אבותינו לדור הבא מתוך תקווה שאכן גם הם יעבירוה לבניהם אחריהם.
זהו הזמן וזה המקום לחדד לעצמנו נקודה חשובה זו בדיוק בחג המכונה בפי רבים “חג החינוך”, בחג המושפע במצוות.
יש רבים המתאמצים להנחיל לבניהם בהעמקה ובחידוד המסר בכל הזדמנות הקשורה או לא.
ליל הסדר אצל רבים הוא זמן של השקעה מרובה בשבוע שלפני כן, איסוף רעיונות שיעניינו את הילדים וקיום מצוות והגדת בהידור רב מאוד. אותם אנשים שוכחים לעיתים שבליל הסדר עצמו, הלילה שבו הם יכולים להשקיע כה רבות בחינוך, עליהם לדאוג גם ואולי יותר לעשות זאת מהצד המעשי. ילד בריא אינו רק שומע, הוא רואה וחש את הנעשה סביבו ואת השדרים המגיעים אליו מאביו ומאמו מסביב לדיבוריהם המרוממים. ילד הרואה את אביו מתייחס למצוות אכילת מצה כאל עול כפוי שאותו יש להשלים למרות הקושי, ילד השומע את אביו נאנח בראותו את המצות ש”מכבידות כל כך על הגוף” או על ארבע כוסות ש”סוף סוף, נשארה עוד כוס אחת וזהו”, וכך גם על הסיבה והמרור, שהיחס אליהם שונה משום מה מזה המוענק לאכילת החרוסת. רצה הקב”ה לזכות את ישראל והרבה להם מצוות, המצוות הללו הן חלק מחיינו כיהודים, הן חלק בלתי נפרד מאורח חיינו הכללי – גם בזמנים שבהם משהו לא נוח או לא שגרתי.
ילדינו רואים הרבה מהדברים שאנו לא ראינו ובוודאי שלא ראו הורינו. בדורות עברו היו בני האדם משקיעים הרבה מאוד על כל פיסת אוכל המוכנסת לפיהם, דברים רבים שהיום מובנים מאליהם היו כרוכים בטרחה כפולה ומכופלת משל היום. גם ההשקעה במצוות הייתה רבה יותר ובעקבותיה גם השמחה בקיומן. הניקיון לקראת החג היה מושג באמצעות פחות חומרים, בדיוק כמו כביסת כל האריגים בבית, הכנת החרוסת (קנויה? מי העלה על דעתו?), ניקיון המרור וכל הכרוך בהגעה אל ליל הסדר בצורה הנכונה והראויה. באופן ישיר גם השמחה שבעקבות אותה טרחת המצוות הייתה גדולה יותר מהיום.
החינוך נספג בעצמות, המסרים הישירים והעקיפים לא נזקקו למילים עוטפות בשביל לחלחל למקומות הנכונים בלב. האמונה ושמחת המצוות נקנו כמאליהן. היום, בדור האינסטנט, עלינו להיזהר בהנחלת האהבה למצוות שבלבנו בדרך הנכונה, הלו ברור שאיננו קצים במצוות, חשוב רק שלא נראה ככאלה – למי שמביט בנו בעיניים המבקשות לחקות עוד תנועה ועוד נקודה ברגישות אופיינית.
והגדת – לא רק בפיך!
ברכתי לתושבי השכונה בכלל ומשתתפי השיעורים בפרט, שאת חג המצות נחוג בדיצות, ונאכל מן הזבחים ומן הפסחים אמן ואמן. תזכו לשנים רבות נעימות וטובות. פסח כשר ושמח!