ואם היינו יוצאים לחולל בכרמים?
ט”ו באב באופק, ואני מתרפקת, רואה בעיני רוחי את בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים. כולן בבגדי לבן שאולים, נראות, פחות או יותר, אותו דבר, רוקדות להן, מרחפות במחול מסחרר כדי למצוא חתן. מחול מודרני, אתני, ריקודי עם או עמים, כיד הדמיון הטובה עליהן. הבחורים, מגיעים לשם, מי ברכב ומי ברגל, מגיחים מן הביצות הטובעניות, מגבעת שמואל, מקטמון, מקרית משה ומקצות הארץ והתבל. מגיעים למטרה רצינית, למטרת חתונה. אני משחררת אנחה, קורעת חצי גופו של אדם. האם היינו חוסכות לעצמנו- השדכניות - עבודה?
קודם כל, אני רושמת לעצמי, היינו משתחררות מעול הבירורים. לא פעם אני מציעה הצעה, נושאת תפילה קטנה בלב ואומרת תהילים- שתוך כדי הבירורים, לא יקלקלו לי את השידוך. אמן. מעשה בבחור בן טובים ממוצא ספרדי שראה בת טובים ממוצא אשכנזי, ובצורה מכובדת ביקש מחבר משותף שיכיר לו אותה. הלה נעץ בו עיניו בתימהון- ‘מה פתאום? מה הקשר? היא לא תתאים לך!’ הוא כבר החליט. ועל זה נאמר: ‘כי באפם הרגו איש’. אותן נשמות טהורות, שאצלן אתה מברר- מכניסות את שיקול דעתן הלגמרי סובייקטיבי לבירור- וכך מתקלקל לו שידוך. סיפרה לי אותה בחורה ממוצא אשכנזי- ‘מזל שבעלי היה נחוש בדעתו להכיר אותי והתעקש. אבל כמה את מכירה שלא מתעקשים?’
בקצור- אחד היתרונות של לחול בכרמים הוא המפגש הישיר בין העין של הבחור לבחורה- ואין מי שיקלקל באמצע. זה חוסך לנו שעות מחשב ואינטרנט. טלפונים, טפסים ורשימות מכולת. מכירים את התופעה, ברגע שפגעה עינך במישהי, והיא מוצאת חן בעיניך, כבר לא מעניין אותך בת כמה היא, אם היא רווקה או גרושה, בת מדרשה או בעלת תשובה. תופעה ידועה. וכמובן, גם ההיפך. בכיוון ההפוך זה עובד אותו דבר.
מצד שני, אני אומרת לעצמי, מה עם כל המפגשים האלה של הפנויים-פנויות? הרי הם באים, אוכלים ביחד, מדברים ביחד, עושים סדנאות ביחד- ובכל זאת, לא תמיד מתפתח קשר. אז מה אני מפנטזת? שאם הם יכתתו רגליהם לאדמות הטרשים, מזיעים, נעקצים מזבובים ויתושים- יצא מזה משהו?
ובכלל, כמו שאת מכירה את החבר’ה, הרי אחרי פגישה אחת שבה הם בחרו זה את זו, יתחילו הספיקות, ההתלבטויות, ההתייעצויות ו....מה הרווחנו מכל העסק של המחולות?
בקיצור, איך זה עבד בזמן חז”לנו? מה המרשם?
הרב אליהו דסלר ב’מכתב מאליהו’ חלק ד’, (עמ’ 180) על הפסוק ממגילת איכה “דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד, כל שעריה שוממין, כהניה נאנחים, בתולותיה נוגות, והיא מר לה”, מסביר את דברי התרגום, שהבתולות סופדות על כך שפסק המנהג לחולל בכרמים בט”ו באב וביום הכיפורים.עדין הן סופדות, נראה לי. אז מה היה שם?
בזמן אבותינו טהרת הלב הייתה כזו שקדושת השידוכין וקדושת יום הכיפורים הייתה שווה. אדם היה נפנה לשם שמים ומתרכז בעיקר, תולה עיניו לקב”ה, שימציא לו את הזיווג הנכון. אני מהרהרת לי, ביני לביני,
שאם מצאו להם אבותינו זמן לצאת ביום הכיפורים לחול בכרמים, אני מניחה שהתפללו בנוסח ספרדי או תימני. אשכנזים הם בטח לא היו, כי הללו יושבים ספונים בבתי הכנסת כל היום, עם חזנים ויוצר’ס. איך ימצאו זמן לחפש בחורה בכרמים? ובכן, מסתבר, שלפחות פעם בשנה משתלם להיות מעדות המזרח. השכם, בחור צעיר, למניין וותיקין, קפל את טליתך בשעה עשר בבקר, ולך לך לתפוס ראשון את הבלונדינית בכרם. כל הקודם זוכה!
אבל, ישאל השואל, יש היום פייס-בוק, וגם אני נכנעתי לאופנה ושולחת תמונות לחבר’ה, אם יש מציאת חן או לא. האם זו לא פעולה דומה?
כנראה שיש הבדל.
בחורה בתמונה, בחור בתמונה- זה משהו פלקאטי. חסרה פה התנועה.
לאחרונה התוודעתי לשיטה רפואית של רופאים הומאופטיים- איך תדע לאיזה מאכל אתה אלרגי?
ובכן- יש את שיטת האבחון של המטוטלת. האדם יושב מול מאכל כל שהוא, נגיד- שזיף. מנקה את המחשבה, בא ללא פניות וללא דעה מוקדמת. קושרים חישוק עגול, חלק, אולי טבעת חלקה, על שרשרת או חוט, ובצורה נקייה וחלקה, משוחררת מקיבעון, מנדנדים את העיגול מול השזיף. אם החישוק פונה לצד ימין- השזיף טוב לך. אם הוא פונה לצד שמאל- הוא לא טוב לך- אתה אלרגי אליו.
חשבתי לי- לא סתם הקב”ה גילה לי את שיטת האבחון הזו אמש. כנראה היה פה רמז למחול בכרמים. במעגל, כולם שווים. כולם במרחק שווה מנקודת המרכז. אתה הבחור- בא נקי מדעות קדומות, לחפש לך כלה והן מחוללות מולך. הבחורה הנכונה לך- כבר הקב”ה יפנה את לבך אליה, ואתה תדע זאת, אם תכוון לבך לשם שמים. כל השאר- תהיה אלרגי להן, ולא משנה איך הן נראות.
שוב אני משחררת אנחה. כנראה יש משהו במחול, בתנועה, שעושה את זה. אבל איזה רב יתיר היום ריקודים מעורבים? ואלה שכן רוקדים מעורב- כבר מתחתנים כל כך מהר?
ובכלל, עוד לא דיברתי על הבנות. האם הן רק נבחרות, או גם בוחרות? האם במחול הן היו אקטיביות או פסיביות? איזו תפילה הן נשאו בלבן, ואיך עבדה אצלן שיטת המטוטלת? אולי בתפילתן הן זימנו לעצמן את החתן הנכון, והקב”ה נענה לתפילתן? בקצור- ספור מורכב.
השבוע קבלתי למייל קישור לסרטון ביוטיוב המתעד ריקוד ספונטני, ציבורי, מתועד בסינמה סיטי. בסוף הסרטון מופיעות בגדול האותיות love. צפו, תיהנו, ותחשבו- איך משיבים לנו את חדוות מציאת הזיווג כמו בזמן אבותינו? גם מחולות, גם לשם שמים, גם בצורה שוויונית?
מה דעתכם?
http://www.youtube.com/watch_popup?v=x2qT5OGY0Wo
מכירת דירות והשכרתן לבני מיעוטים
מה הקשר בין נושאי הכתבות שלי, שעוסקות בזוגיות בדרך כלל, לנושא שבכותרת? בעקבות הכתבה תבינו.
ובכן, בשנים האחרונות אני מקבלת מדי פעם מכתבים לדוא”ל שלי על מכירת או השכרת דירות ובתים לערבים בפסגת זאב. מהלך זה נצפה בזמנו, על ידי נציגתנו בעירייה ועורכת ‘קול הפסגה’, יעל ענתבי, עת דובר על הקמת גדר ההפרדה. אך טבעי הוא שתושבים מהעבר השני של הגדר יעדיפו לעבור ולהתגורר בתוך הגדר, בתוך ירושלים.
קצת הזכיר לי את התקופה בה תוכננה הנסיגה מחבל ימית, ונוצר קו גבול בתוככי אל-עריש, אם אינני טועה, או שמא הייתה זו רפיח? תושבי העיר הערבית העדיפו להעתיק מגוריהם לגזרה הישראלית ולא להישאר בגזרה המצרית. כנראה שאצל היהודים התנאים טובים יותר.
אינני מתעתדת לכתוב על ההיבט ההלכתי של הנושא. לשם כך קיימים רבנים. ברצוני לכתוב על זווית הראייה החברתית, הלאומית.
ארגון ‘יד לאחים’ מטפל שנים רבות במצוקה של בחורות יהודיות שהתיידדו עם בחורים ערבים, ולאחר סבל מתמשך במסגרת נישואים משותפים, נדרש תמרון מסובך במיוחד להוציא את הבחורה מרשות בעלה, להסתיר אותה ואת ילדיה, ולשקם את חייה. צעירים ערבים שעובדים אצל יהודים ידועים בחלקת לשון ובתכונה של פזרנות כספית. הם מסוגלים להרעיף כסף ומתנות על בנות זוגן כדי לקנות את ליבן, אך העתיד לא יהיה ורוד מאוחר יותר. בשכונת פסגת זאב ובמקומות אחרים בבירה מתגוררות משפחות רבות של עולים מארצות דוברות אנגלית או רוסית. לא תמיד יודעת צעירה מחו”ל להבדיל בין ערבי ליהודי ממוצא מזרחי. אחרי שקשר כזה נוצר- הפירוק הוא בעייתי ביותר.
מי ירצה לתת יד למהלך כזה?
אני מודעת לעובדה שהטיעון שלי עלול לגרור תגובות נזעמות. בכלל, מה כבר אפשר לטעון נגד בן אדם פרטי שנמצא במצוקה כלכלית, כשהוא רואה מול עיניו ממשלות בישראל שנוקטות בצעד הרבה יותר קריטי?
לצערנו, בתקופה זו של ‘בין המיצרים’, אנו אבלים לא רק על חורבן בית המקדש לפני אלפיים שנה, אלא גם על חורבן סיני וחבל ימית בתקופת ממשלתו של מנחם בגין, על חורבן גוש קטיף בתקופתו של אריאל שרון, ודואגים אנו על עתיד יהודה ושומרון ותכניות ההקפאה של ממשלת ביבי נתניהו. מה יאמר האדם הפרטי? ממשלת ישראל היא זו שנותנת לגיטימציה לאדם הפרטי למכור או להשכיר את נכסיו לערבי, כי הוא רואה את ממשלתו כדוגמא מול עיניו.
מכיוון שכל עם ישראל ערבים זה לזה, כולנו יושבים באותה ספינה המטלטלת על הגלים. יד אחת עלולה לפגוע בחברתה.
המוכר או משכיר נכס לערבי, יביא לתגובת שרשרת של קשרים רומנטיים בין ערבים ליהודים, הטרדות והצקות של ערבים ליהודיות, והנמכת קרן ישראל. ובכלל, אין דירות היום בירושלים. למה שלא תתאמץ למכור ולהשכיר את דירתך ליהודי? עוד קצת מאמץ.....
זכותנו על הארץ מובטחת, אך היא תלויה גם במעשינו. אני יודעת בוודאות, שאם אדם יהיה חזק ויהיה נחוש לעשות עסק רק עם יהודי, ה’ יעזור לו והוא יראה ברכה בעמלו. לפעמים אנו אובדי עצות וחושבים בלבנו- מה כבר אני הקטן יכול לשנות או להועיל?
גורלו של עם נקבע לא רק במהלכים גדולים של ממשלות, אלא דווקא במהלך של האיש הקטן. כל אחד הוא נר קטן, וכולנו אור איתן. אם כל אחד יפנים את ההשלכה של מעשיו, ויתאמץ להימנע מעסקה עם ערבי, הפתח הצר כמחט יהפוך לפתח רחב כפתחו של אולם. נחישות כזו מביאה ברכה, לאדם הפרטי ולעם ישראל בכללותו.
חידוש חוזה הנישואין
לאחרונה עלה על שולחן הדיונים בקבוצות המודעות העצמית שלי המושג - חוזה נישואין.
האישה כמפלתו של הגבר או גאולתו
הכותרת למאמר נלקחה מאחרית דבר שכתב המתרגם דורון ב. כהן לספרו של הסופר היפני טרו מימוטו- רקמת סתיו.
בעז ממגילת רות - גבר כלבבי
מגילת רות היא בעצם מגילת נשים ולא רק בשמה. אלימלך ושני בניו הולכים לעולמם, ואנו פותחים סיפור עם נעמי האלמנה ושתי כלותיה. רות וערפה.
ידידתי החרדית סובלת
לאחרונה יצא ספר של יובל אליצור, האיום מבפנים החברה הישראלית בצבת החרדים. ביקורת על הספר התפרסמה במוסף ‘שבת’ של העיתון ‘מקור ראשון’, על ידי משה נגבי. (ט’ באייר, התש”ע) ובקוראי את המאמר, קמו מול עיני, עומדות, ניצבות, נשים חרדיות שפגשתי במהלך השנים.
לחופש נולדה
השבוע פגשתי אישה מדהימה בת ששים- ‘מצחיק שאני בת ששים’, היא אומרת, ‘הגיל הזה בכלל לא מתאים לי’. היא לא מנקה לפסח, היא יוצאת קבוץ חילוני והיא לא יודעת מה החג הזה וכל העניינים סביבו. ‘ובכלל, עוד מעט יהיו סופות אבק. אני וא-לוקים צוחקים על כל מנקי החלונות.’ פטרה את שאלותיי בחיוך גדול.
חלון הזדמנויות
אני בדיוק באמצע ניקיון ארון המטבח והטלפון מצלצל. סחבה ביד אחת, תרסיס ביד שנייה, (שאני אשפשף?) ומשום מה אני מחליטה לענות לטלפון. פעולה נדירה מצדי בימים כאלו....
מנפש צרה לנפש רחבה
“על ידי צחוק יוצאים
מעולם קטן - לעולם גדול,
ומזמן דחוק- לזמן מרווח,
ומנפש צרה- לנפש רחבה”. (עפ”י הבעש”ט)
גבר - הגיע הזמן להתגבר ולהתבגר
כשאני כותבת על זוגיות, אני תמיד בכוננות ספיגה. ‘מה יש לאשה הזו נגד גברים’, מצד אחד, הגברי כמובן. או- ‘היא תמיד מצפה מאתנו- הנשים- שניקח אחריות. ומה עם הגברים? תתחילי לחנך גם אותם’. כך הטוקבקיסטיות.
זמר עברי נקי
מאמר זה לא היה נכתב, מן הסתם, אילולא הסערה התקשורתית סביב שאלת השתתפות תנועת ‘בני עקיבא’ בטקס הסיום של צעדת הל”ה ה’תש”ע. אינני בקיאה בפרטי המקרה, גם אינני באה לחוות דעה בעד או נגד שירת נשים. כן התעורר בי צורך להרהר בקול בנושא תכניו של הזמר העברי ואופן הצגתו, כשחלק ממנו מושר על ידי להקות צבאיות מאז ומעולם.
רעידת אדמה- הקשר והפשר
כתבה מוקדשת לשכן שלי, שמול מראות ההרס והחורבן והכאב שנבטו אליו ממסך הטלביזיה, אחרי רעידת האדמה בהאיטי, שאל למה? ואני משערת שיש רבים כמוהו.
הפלה כן או לא
מפעם לפעם מעוררות את סוגית 'חוק ההפלות' במדינת ישראל פעילות בעמותת נשים לגופן.
למה הם אלימים?
לאחרונה נחשפתי לאלימות במשפחה מכמה זוויות המעוררות שאלות. התברר לי שרוב הגברים המורחקים מן הבית לבקשת נשותיהם המוכות הם ממוצא ספרדי, למרות שידוע שקיימים גם גברים אלימים ממוצא אשכנזי. ניתן לבדוק נתון זה בקלות, סטטיסטית. למה, אם כן, לא מורחקים האשכנזים המכים מן הבית?
בין אור לחושך
חנוכה מתקרב, חג האור. בעצם, הייתי אמורה לכתוב משהו על זוגיות, על הבית המואר באור הנרות. אך מה אעשה, והמציאות הפוליטית המתחדשת מבית מדרשו של הליכוד, מחשיכה עלינו ארץ ושמים. ואולי זה האור המבצבץ ובא?
אשתף אתכם, קוראי פסגת זאב.
על הקלות הבלתי נסבלת של הגירושין
להתגרש או לא להתגרש, זו השאלה! יכול להיות שאם שקספיר היה בן דורנו, זו הייתה השאלה שהיה שם בפי גיבורו במחזה המלט. בעבר הלא כל כך רחוק, גירושין כמעט ולא היו אופציה. כמו שאמר לי מתגרש אחד לא מזמן - ‘גם אם היה לי רע, האמנתי שאני מתחתן- לא בשביל להתגרש’. התורה איפשרה מתן גט, ואנחנו לא מאמינים בנישואים קתוליים. אבל איפה עובר הגבול הדק בין הנחיצות לגט לבין ההשתדלות לעשות למען ההשארות ביחד? בלקיחת ההחלטה והאחריות על התוצאות?
