מנפש צרה לנפש רחבה
“על ידי צחוק יוצאים
מעולם קטן - לעולם גדול,
ומזמן דחוק- לזמן מרווח,
ומנפש צרה- לנפש רחבה”. (עפ”י הבעש”ט)
פניני חכמה אלו קישטו את משלוחי המנות שקיבלנו לחג הפורים, מחזקים את בתנו וחתננו במציאות ההזויה שנכפתה עליהם הרחק מביתם, מחוות גלעד.
אמת גדולה מסתתרת בפניני חכמה אלו של הבעש”ט, ובייחוד היא תואמת את הימים הללו, בין פורים לפסח, כשאנו מוציאים את החמץ מן הבית.
זה מוזר, איך מעשים טכניים מקבילים למקומות בנפש.
בבית הכנסת הרעשנו כל פעם שקראנו ‘המן’, ואף מצווים אנו על מחיית עמלק. מי זה עמלק? היום אומרים החכמים ויודעי העתים ש’עמלק’ הוא כל גוי שצורר לישראל. מסתבר, אם כן, שעבודה רבה מצפה לו לצה”ל במחיית עמלק. כל מי שצורר לנו, מקיף עמים רבים ברחבי הגלובוס.מי יודע איך נתחיל ומתי?
אך בינתיים, לפני שנתחיל במחיית עמלק, אומרים לנו יודעי סוד, ש’עמלק’ זה הספק. ואילו על החמץ אותו אנחנו מחפשות כבר בארונות ובחלונות- החמץ הוא השאור שבעיסה, אותו כוח שמתסיס אותנו נגד החיובי שבנו.
זאת אומרת- עבודה כפולה ומכופלת מצפה ליהודי בעולם הזה. לא רק שעליו לכתת רגליו וידיו למלחמה פיזית באויביו מבחוץ, לרסס ולשפוך מים בהכנות לחג, עוד מצפה לו עבודת הלב והנפש.
איך אנחנו מתגברים על ה’שאור שבעיסה’ ואיך אנו ממגרים את ‘הספק’? ומה עוזר לנו הצחוק לצאת מעולם קטן לעולם גדול ומרווח?
אם ניקח את עולם השידוכים בתור דוגמא, נמצא, שמה שמפריע לאנשים למצוא את החצי השני שלהם, זה גם ‘הספק’, וגם ‘החמץ’. כל צופה בסרט קולנוע שופך דמעות כמים על רומיאו ויוליה של שיקספיר, שיריבות רבת שנים בין הוריהם השייכים לחמולות שונות, מנעה מהם להתחתן, ואף הביאה לסופם הטרגי, לא עלינו. כשהדמויות הן רחוקות על מסך הקולנוע, קל מאד להזדהות אתן. לא קל, כשבמציאות, בתך, מעדה ‘איקס’, מביאה לך הביתה בחור מעדה ‘וואי’. הורים רבים מחפשים לבנותיהן ‘בחור איכותי’. קשה מאד לשכנע אותם שמה שהבת צריכה זה ‘בחור מתאים’, מתאים לה. כי מה פירוש המילה איכותי? גם משודכים בעצמם ‘חיים בסרט’. אחרי שהתראיינתי לסדרה ‘סרוגים’ קיבלתי שני טלפונים שהדהימו אותי, בחורה צעירה אחת בקשה ממני שאכיר לה בחור כמו אחד הגיבורים בסדרה, ואילו אחרת ביקשה שאכיר לה בחור צעיר ממנה בעשר שנים, כמו בסדרה. כשאתה מציע לאנשים הצעות הם מחמיצים פניהם, ופה נדרשת מהם עבודה שבלב- להוציא את החמץ מהלב, ולסלק את השאור שבעיסה. זה היצר- שמונע מאתנו לבנות בית ולהתחתן.
התהליך הנדרש מאתנו הוא פינוי מקום והרחבת הכלי. כמו שאנו מפנות מקום בארונות, ומכינות, מנקות את הבית שיהיה ככלי רחב יותר לקבלת הפסח, כך נעשה גם לנפש, נרחיב אותה ככלי לקבלת החדש, השונה, הבלתי צפוי שמזמנים לנו החיים.
הספק- אותו גורם מנקר שמעורר בנו שאלות, טענות ומענות- אותו עלינו למגר, כי הוא מרפה את ידינו.
גם משה רבנו, כשעשה מלחמה בעמלק, הרים את ידיו למעלה, אף נזקק לתמיכה, שלא יתעייף. במלחמה עם הספקות גם אנו זקוקים לתמיכה. לא קל לו לאדם להישאר לבד עם מחשבות, הרהורים ושאלות שצצות לו. נראה שהיום המלחמה ב’ספק’ ו’בחמץ שבלב’ היא מלחמה קשה יותר מכל מלחמה. חולשת האמונה במה שבורא עולם מזמן לנו מחלישה את דעתנו, ובמקום לראות את מה שה’ מזמן לנו אנו שולחים עיניים ל’אין’ במקום ל’יש’.
אמנם הזמן דחוק, ואנחנו כבר בלחץ- ואני מזכירה לעצמי לצחוק. פעם עשיתי סדנת קלפים טיפוליים לילדי לפני פסח. בתי הקטנה בחרה קלף ובו נראה פרצוף פוער את פיו בצעקה. ‘רק שלא תצעקי עלינו, אמא’, אמרה לי. מאז, אני משתדלת, אני מקווה שבהצלחה, לצחוק על החמץ. וגם את הספק - אני מאחסנת באיזה מקום. אם אשחרר את הספקות שלי ואת החמצים שלי לחופשי - חיי לא יהיו חיים. אז, יאללה, מה כבר יכול להיות? החיים הם קצרים, והנפש- טוב לה להיות רחבה כמה שיותר. חיים נעימים ומאווררים מספקות וחמצים לכולנו!
גבר - הגיע הזמן להתגבר ולהתבגר
כשאני כותבת על זוגיות, אני תמיד בכוננות ספיגה. ‘מה יש לאשה הזו נגד גברים’, מצד אחד, הגברי כמובן. או- ‘היא תמיד מצפה מאתנו- הנשים- שניקח אחריות. ומה עם הגברים? תתחילי לחנך גם אותם’. כך הטוקבקיסטיות.
זמר עברי נקי
מאמר זה לא היה נכתב, מן הסתם, אילולא הסערה התקשורתית סביב שאלת השתתפות תנועת ‘בני עקיבא’ בטקס הסיום של צעדת הל”ה ה’תש”ע. אינני בקיאה בפרטי המקרה, גם אינני באה לחוות דעה בעד או נגד שירת נשים. כן התעורר בי צורך להרהר בקול בנושא תכניו של הזמר העברי ואופן הצגתו, כשחלק ממנו מושר על ידי להקות צבאיות מאז ומעולם.
רעידת אדמה- הקשר והפשר
כתבה מוקדשת לשכן שלי, שמול מראות ההרס והחורבן והכאב שנבטו אליו ממסך הטלביזיה, אחרי רעידת האדמה בהאיטי, שאל למה? ואני משערת שיש רבים כמוהו.
הפלה כן או לא
מפעם לפעם מעוררות את סוגית 'חוק ההפלות' במדינת ישראל פעילות בעמותת נשים לגופן.
למה הם אלימים?
לאחרונה נחשפתי לאלימות במשפחה מכמה זוויות המעוררות שאלות. התברר לי שרוב הגברים המורחקים מן הבית לבקשת נשותיהם המוכות הם ממוצא ספרדי, למרות שידוע שקיימים גם גברים אלימים ממוצא אשכנזי. ניתן לבדוק נתון זה בקלות, סטטיסטית. למה, אם כן, לא מורחקים האשכנזים המכים מן הבית?
בין אור לחושך
חנוכה מתקרב, חג האור. בעצם, הייתי אמורה לכתוב משהו על זוגיות, על הבית המואר באור הנרות. אך מה אעשה, והמציאות הפוליטית המתחדשת מבית מדרשו של הליכוד, מחשיכה עלינו ארץ ושמים. ואולי זה האור המבצבץ ובא?
אשתף אתכם, קוראי פסגת זאב.
על הקלות הבלתי נסבלת של הגירושין
להתגרש או לא להתגרש, זו השאלה! יכול להיות שאם שקספיר היה בן דורנו, זו הייתה השאלה שהיה שם בפי גיבורו במחזה המלט. בעבר הלא כל כך רחוק, גירושין כמעט ולא היו אופציה. כמו שאמר לי מתגרש אחד לא מזמן - ‘גם אם היה לי רע, האמנתי שאני מתחתן- לא בשביל להתגרש’. התורה איפשרה מתן גט, ואנחנו לא מאמינים בנישואים קתוליים. אבל איפה עובר הגבול הדק בין הנחיצות לגט לבין ההשתדלות לעשות למען ההשארות ביחד? בלקיחת ההחלטה והאחריות על התוצאות?
