ותכתבנו לחיים טובים
לאחרונה קראתי את ספרה החדש של אמונה אלון, ותכתבו: אהובתנו.
הספר השרה עלי משהו מאווירת הימים הנוראים, כשהוא מערבב עבר והווה, היסטוריה של הארץ הזו, וגורלות של בני אדם המתערבבים בה. מי במים, ומי באש, מי בקצו ומי לא בקצו. לא הכל נקבע על ידי אדם, יש מצבים בהם יד נעלמה מכוונת היא זו שקובעת מה יהיו חייך.
אבל בכל זאת, יש לו לאדם, הכביכול קטן, בחירה.
הבחירה, לפעמים באה וסוחפת את האדם מתוך דחפים בתת ההכרה, ולפעמים, אחרי תהליך של למידה, התפכחות ומודעות עצמית, האדם פוסע לכיוון אליו הוא התוודע.
אמונה אלון חווה את הזרמים המשפיעים על חיינו בימים טרופים אלו, של תהפוכות פוליטיות, פיגועים, התנחלויות, מערכת יחסים עם ערביי הארץ והויכוחים הפוליטיים בינינו. נחמד לקרא על כך כבראי בספר קולח, כתוב בתובנות רגשיות, שסוחפות את הקורא למעמקים בלתי צפויים.
בתור אשה היא מעבירה לקורא את מה שאנחנו לומדות בקורסים הנפוצים בתקופתנו.
הייעוץ לזוגיות המדבר על השקעה. השאלות המציקות לנו בבחירת בן זוג, וההכרה שבן הזוג שלנו לא עומד להשתנות, אלא מי שיעבור שינוי- הוא אני.
דמות גיבורת הספור, מיכל, האישה המושלמת, מנהלת האולפנה, גם יפה וגם אופה, אישה מתוקתקת, זריזה, מטופחת, תגיע למסקנה הכל כך נפוצה בדורנו- המתכון לאושר הוא ההרפיה. האשליה של השליטה היא מתכון, כמעט בטוח, לפספוס.
כמו המחברת, אמונה אלון, גם אני רואה איך חיים של אנשים קשורים ביד נעלמה למשפחות המוצא, לחיים שנטוו להם. האם יש יכולת לנו, אחרי עשרות בשנים, לעשות שינוי ותיקון?
מסתבר שכן.
יש נחמה, יש אפשרות לתקווה, יש לנו סיכוי להניע מהלכים שיביאו לתיקון של קלקולי הדורות.
לשם כך נדרשת סקרנות, הקשבה לקול פנימי, ואומץ, הרבה אומץ, גם אם אתה מושא לצחוק וביקורת.
ריתקה אותי הבחירה שעשתה המחברת לבחור ילדה מתחת לגיל שתים עשרה, כמבטאה את הרהורי ליבה. כביכול הילדה ענבר, היא ילדה עתיקה. בגלל גילה הצעיר יש לה את יכולת ההקשבה לקולות הדורות המדברים אליה.
יש סיכון, אומרת אמונה אלון, שבהתבגרות הגילית, אדם יאבד את המסוגלות להקשיב לקול הפנימי.
זה קצת עצוב.
עם פרוס עלינו שנה חדשה אני מאחלת לי, לנו, לכל עם ישראל, את היכולת להקשיב, לשנות ולכפר. בכך טמון האושר והברכה של כולנו.
שנה טובה.
להגדיל ראש בזוגיות
שכנה לי, אהובה וחביבה, שנותנת לי השראה לכתבות מדי פעם. ‘תכתבי, רבקה, תכתבי’. לאחרונה הביעה דעתה באזני, שהיא רואה הבדל משמעותי בין תיפקוד הגבר במשפחה לעומת האישה.
ואם היינו יוצאים לחולל בכרמים?
ט”ו באב באופק, ואני מתרפקת, רואה בעיני רוחי את בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים.
מכירת דירות והשכרתן לבני מיעוטים
מה הקשר בין נושאי הכתבות שלי, שעוסקות בזוגיות בדרך כלל, לנושא שבכותרת? בעקבות הכתבה תבינו.
ובכן, בשנים האחרונות אני מקבלת מדי פעם מכתבים לדוא”ל שלי על מכירת או השכרת דירות ובתים לערבים בפסגת זאב. מהלך זה נצפה בזמנו, על ידי נציגתנו בעירייה ועורכת ‘קול הפסגה’, יעל ענתבי, עת דובר על הקמת גדר ההפרדה. אך טבעי הוא שתושבים מהעבר השני של הגדר יעדיפו לעבור ולהתגורר בתוך הגדר, בתוך ירושלים.
קצת הזכיר לי את התקופה בה תוכננה הנסיגה מחבל ימית, ונוצר קו גבול בתוככי אל-עריש, אם אינני טועה, או שמא הייתה זו רפיח? תושבי העיר הערבית העדיפו להעתיק מגוריהם לגזרה הישראלית ולא להישאר בגזרה המצרית. כנראה שאצל היהודים התנאים טובים יותר.
אינני מתעתדת לכתוב על ההיבט ההלכתי של הנושא. לשם כך קיימים רבנים. ברצוני לכתוב על זווית הראייה החברתית, הלאומית.
ארגון ‘יד לאחים’ מטפל שנים רבות במצוקה של בחורות יהודיות שהתיידדו עם בחורים ערבים, ולאחר סבל מתמשך במסגרת נישואים משותפים, נדרש תמרון מסובך במיוחד להוציא את הבחורה מרשות בעלה, להסתיר אותה ואת ילדיה, ולשקם את חייה. צעירים ערבים שעובדים אצל יהודים ידועים בחלקת לשון ובתכונה של פזרנות כספית. הם מסוגלים להרעיף כסף ומתנות על בנות זוגן כדי לקנות את ליבן, אך העתיד לא יהיה ורוד מאוחר יותר. בשכונת פסגת זאב ובמקומות אחרים בבירה מתגוררות משפחות רבות של עולים מארצות דוברות אנגלית או רוסית. לא תמיד יודעת צעירה מחו”ל להבדיל בין ערבי ליהודי ממוצא מזרחי. אחרי שקשר כזה נוצר- הפירוק הוא בעייתי ביותר.
מי ירצה לתת יד למהלך כזה?
אני מודעת לעובדה שהטיעון שלי עלול לגרור תגובות נזעמות. בכלל, מה כבר אפשר לטעון נגד בן אדם פרטי שנמצא במצוקה כלכלית, כשהוא רואה מול עיניו ממשלות בישראל שנוקטות בצעד הרבה יותר קריטי?
לצערנו, בתקופה זו של ‘בין המיצרים’, אנו אבלים לא רק על חורבן בית המקדש לפני אלפיים שנה, אלא גם על חורבן סיני וחבל ימית בתקופת ממשלתו של מנחם בגין, על חורבן גוש קטיף בתקופתו של אריאל שרון, ודואגים אנו על עתיד יהודה ושומרון ותכניות ההקפאה של ממשלת ביבי נתניהו. מה יאמר האדם הפרטי? ממשלת ישראל היא זו שנותנת לגיטימציה לאדם הפרטי למכור או להשכיר את נכסיו לערבי, כי הוא רואה את ממשלתו כדוגמא מול עיניו.
מכיוון שכל עם ישראל ערבים זה לזה, כולנו יושבים באותה ספינה המטלטלת על הגלים. יד אחת עלולה לפגוע בחברתה.
המוכר או משכיר נכס לערבי, יביא לתגובת שרשרת של קשרים רומנטיים בין ערבים ליהודים, הטרדות והצקות של ערבים ליהודיות, והנמכת קרן ישראל. ובכלל, אין דירות היום בירושלים. למה שלא תתאמץ למכור ולהשכיר את דירתך ליהודי? עוד קצת מאמץ.....
זכותנו על הארץ מובטחת, אך היא תלויה גם במעשינו. אני יודעת בוודאות, שאם אדם יהיה חזק ויהיה נחוש לעשות עסק רק עם יהודי, ה’ יעזור לו והוא יראה ברכה בעמלו. לפעמים אנו אובדי עצות וחושבים בלבנו- מה כבר אני הקטן יכול לשנות או להועיל?
גורלו של עם נקבע לא רק במהלכים גדולים של ממשלות, אלא דווקא במהלך של האיש הקטן. כל אחד הוא נר קטן, וכולנו אור איתן. אם כל אחד יפנים את ההשלכה של מעשיו, ויתאמץ להימנע מעסקה עם ערבי, הפתח הצר כמחט יהפוך לפתח רחב כפתחו של אולם. נחישות כזו מביאה ברכה, לאדם הפרטי ולעם ישראל בכללותו.
חידוש חוזה הנישואין
לאחרונה עלה על שולחן הדיונים בקבוצות המודעות העצמית שלי המושג - חוזה נישואין.
האישה כמפלתו של הגבר או גאולתו
הכותרת למאמר נלקחה מאחרית דבר שכתב המתרגם דורון ב. כהן לספרו של הסופר היפני טרו מימוטו- רקמת סתיו.
בעז ממגילת רות - גבר כלבבי
מגילת רות היא בעצם מגילת נשים ולא רק בשמה. אלימלך ושני בניו הולכים לעולמם, ואנו פותחים סיפור עם נעמי האלמנה ושתי כלותיה. רות וערפה.
ידידתי החרדית סובלת
לאחרונה יצא ספר של יובל אליצור, האיום מבפנים החברה הישראלית בצבת החרדים. ביקורת על הספר התפרסמה במוסף ‘שבת’ של העיתון ‘מקור ראשון’, על ידי משה נגבי. (ט’ באייר, התש”ע) ובקוראי את המאמר, קמו מול עיני, עומדות, ניצבות, נשים חרדיות שפגשתי במהלך השנים.
לחופש נולדה
השבוע פגשתי אישה מדהימה בת ששים- ‘מצחיק שאני בת ששים’, היא אומרת, ‘הגיל הזה בכלל לא מתאים לי’. היא לא מנקה לפסח, היא יוצאת קבוץ חילוני והיא לא יודעת מה החג הזה וכל העניינים סביבו. ‘ובכלל, עוד מעט יהיו סופות אבק. אני וא-לוקים צוחקים על כל מנקי החלונות.’ פטרה את שאלותיי בחיוך גדול.
חלון הזדמנויות
אני בדיוק באמצע ניקיון ארון המטבח והטלפון מצלצל. סחבה ביד אחת, תרסיס ביד שנייה, (שאני אשפשף?) ומשום מה אני מחליטה לענות לטלפון. פעולה נדירה מצדי בימים כאלו....
מנפש צרה לנפש רחבה
“על ידי צחוק יוצאים
מעולם קטן - לעולם גדול,
ומזמן דחוק- לזמן מרווח,
ומנפש צרה- לנפש רחבה”. (עפ”י הבעש”ט)
גבר - הגיע הזמן להתגבר ולהתבגר
כשאני כותבת על זוגיות, אני תמיד בכוננות ספיגה. ‘מה יש לאשה הזו נגד גברים’, מצד אחד, הגברי כמובן. או- ‘היא תמיד מצפה מאתנו- הנשים- שניקח אחריות. ומה עם הגברים? תתחילי לחנך גם אותם’. כך הטוקבקיסטיות.
זמר עברי נקי
מאמר זה לא היה נכתב, מן הסתם, אילולא הסערה התקשורתית סביב שאלת השתתפות תנועת ‘בני עקיבא’ בטקס הסיום של צעדת הל”ה ה’תש”ע. אינני בקיאה בפרטי המקרה, גם אינני באה לחוות דעה בעד או נגד שירת נשים. כן התעורר בי צורך להרהר בקול בנושא תכניו של הזמר העברי ואופן הצגתו, כשחלק ממנו מושר על ידי להקות צבאיות מאז ומעולם.
רעידת אדמה- הקשר והפשר
כתבה מוקדשת לשכן שלי, שמול מראות ההרס והחורבן והכאב שנבטו אליו ממסך הטלביזיה, אחרי רעידת האדמה בהאיטי, שאל למה? ואני משערת שיש רבים כמוהו.
הפלה כן או לא
מפעם לפעם מעוררות את סוגית 'חוק ההפלות' במדינת ישראל פעילות בעמותת נשים לגופן.
למה הם אלימים?
לאחרונה נחשפתי לאלימות במשפחה מכמה זוויות המעוררות שאלות. התברר לי שרוב הגברים המורחקים מן הבית לבקשת נשותיהם המוכות הם ממוצא ספרדי, למרות שידוע שקיימים גם גברים אלימים ממוצא אשכנזי. ניתן לבדוק נתון זה בקלות, סטטיסטית. למה, אם כן, לא מורחקים האשכנזים המכים מן הבית?
בין אור לחושך
חנוכה מתקרב, חג האור. בעצם, הייתי אמורה לכתוב משהו על זוגיות, על הבית המואר באור הנרות. אך מה אעשה, והמציאות הפוליטית המתחדשת מבית מדרשו של הליכוד, מחשיכה עלינו ארץ ושמים. ואולי זה האור המבצבץ ובא?
אשתף אתכם, קוראי פסגת זאב.
על הקלות הבלתי נסבלת של הגירושין
להתגרש או לא להתגרש, זו השאלה! יכול להיות שאם שקספיר היה בן דורנו, זו הייתה השאלה שהיה שם בפי גיבורו במחזה המלט. בעבר הלא כל כך רחוק, גירושין כמעט ולא היו אופציה. כמו שאמר לי מתגרש אחד לא מזמן - ‘גם אם היה לי רע, האמנתי שאני מתחתן- לא בשביל להתגרש’. התורה איפשרה מתן גט, ואנחנו לא מאמינים בנישואים קתוליים. אבל איפה עובר הגבול הדק בין הנחיצות לגט לבין ההשתדלות לעשות למען ההשארות ביחד? בלקיחת ההחלטה והאחריות על התוצאות?
