בפרשת השבוע “כי תצא” יש אוסף של חוקים העוסקים בחיי היום-יום של האדם.
דיני משפחה, דיני צדק חברתי, דיני מלחמה סך הכול כ- 72 חוקים בפרשה.
אחד מהם - “לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו” (דברים כ”ד ט”ז).
חוק זה עוסק במידת האחריות של אדם על מעשה אביו או בנו. האם כבן אתה אחראי למעשה אביך וצריך לשלם על עבירה שעשה? וכהורה האם עליך לשלם על מעשה בנך?
והנה באופן מפתיע על פי חוק זה, למרות הקירבה המשפחתית ברמה ראשונה של אב ובן עושה העבירה רק הוא ישלם.
מה לחוק העוסק במוות ולאימון?
חוק זה בא להבהיר כי גם בקשר ביולוגי חזק של אב ובן יש מקום לנפרדות.
כהורים יש לנו נטייה להרגיש בעלות על הילדים, להשתלט במובן מסוים עליהם ולהרגיש צורך להיות מעורבים ולקחת אחריות על מעשיהם.
כאימא הדואגת מאד לבנה אני רוצה לעיתים “לחסוך ממנו עוגמת נפש, להגן ולהקל עליו” ואז אני לוקחת על עצמי אחריות ועושה במקומו את משימותיו.
והנה בא החוק ואומר כי כהורים, מוטלת עלינו אחריות ליצירת קשר מתמיד עם ילדינו, ללמד, לחנך אך כל זאת מתוך כבוד להיותו אדם נפרד, שלם ועצמאי האחראי למעשיו ובכלל זה לטעויותיו.
ההתנסות של אדם גם אם יש בה כשלון, בונה ומאפשרת צמיחה והתפתחות אישית, היא מעין הכשרה לחיים. עלינו לאפשר לילדינו לעשות, לפעול, לחוות ולהתמודד ואל לנו לגזול זאת מהם.
כל אדם הוא האדריכל של חייו ואחראי על תוצאות התכנון שלו.
גישת הנפרדות בין הורים לילדים היא שמובילה באופן מפתיע ליצירת דיאלוג פתוח המבוסס על הסברה, הכוונה והקשבה מתוך ידיעה ברורה כי יכולה להיות בינינו אי הסכמה. מצב זה מאפשר לילדים לפחות להקשיב ולהכיר את עמדתנו הגם שאינם מסכימים איתה ובבוא היום לבחור לעשות בה שימוש נכון עבורם.
אבי תמיד היה אומר לי “דברי עם הילד ודברי ואל תתייאשי, בסופו של דבר יכנס לו השכל לראש וברגע האמת הוא כבר ידע כיצד לפעול...”
הנפרדות חיונית במערכת יחסים במשפחה בין הורים לילדים וגם מחוצה לה מול אנשים זרים.
לעיתים, מתוך תחושת הזדהות, אחריות ואכפתיות כלפי הזולת, אנו יוצרים גלישה לחייו עד לכדי התערבות והשתלטות עליהם. גלישה זו פוגעת בהתנהלות העצמית שלו על כל המשתמע מכך. הנפרדות מאפשרת מרחב מחיה להתנהלות, התפתחות וצמיחה אישית.
בבסיס גישה זו ההנחה כי כל אדם עושה את בחירותיו ולוקח בחשבון את תוצאותיהן, וכל הסובבים אותו בכלל זה אני, איננו מעורבים או אחראים למעשיו.
לכן אל לנו לחשוב כי מה שאירע לו קרה בגללנו ולהרגיש רגשות אשמה, סבל וכאב כמו שלעיתים קורה לנו... מעשהו שייך לו ואין לנו סיבה לכרוך את עצמנו בתוכו.
מכאן שבידי בחירה חופשית באיזו מידה להשפיע ו/או להיות מושפע ולהיפגע ממעשהו של אדם אחר.
תובנה זו כאמור מסירה מאיתנו אחריות רבה שאנו נוטים לקחת עבור הזולת, מורידה מאיתנו לחץ ועומס רגשי ומפנה אותנו לעסוק במה שיש לנו עליו שליטה – בעצמנו.
האם נפרדות משמעה שאין לי יכולת להשפיע על הזולת ?
בקשר בין הורים לילדים ראינו כי הנפרדות דווקא יוצרת קרקע מתאימה לבניית דיאלוג בין שני הצדדים. גישה זו נכונה בהתנהלות שלנו ככלל מול אנשים אחרים.
בנוסף לכך, ההבנה כי אחריות יש לי רק על עצמי, מכוונת אותי לחשוב ולעסוק בכל מה שקשור אלי ולא לזולתי, מעודדת אותי לפעול ולשנות דברים הקשורים ועוסקים בי.
יש לציין כי אם ברצוני ליצור שינוי ולהשפיע על סביבתי, ההתמקדות וההשקעה בעצמי תחולל שינויים בי שעשויים ודאי להשפיע ולחולל שינויים גם על סביבתי.
ישנה גישה ניהולית האומרת כי שינוי המתחולל ביחידה אחת במערכת גורם לכל האחרות בתוכה להשתנות, תזוזה של יחידה אחת יוצרת תזוזה של כל האחרות.
