פרשת שמות היא הפרשה הפותחת את ספר שמות, המתאר את התגבשות בני יעקב על משפחותיהם לעם. המשפחות הלכו והתרבו ופרעה מלך מצרים החליט להפסיק את הגידול הטבעי שלהן וציוה על המיילדות להרוג את הזכרים שייוולדו לנשים העבריות: "בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה" (א' 16). המיילדות התקשו לציית לצו אכזרי זה ופעלו בניגוד לו: "ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (א'17).
יוכבד אשת עמרם החליטה להחביא את התינוק שזה עתה ילדה בתיבה, שמה אותה ביאור ואחותו מרים עמדה והשגיחה עליו מרחוק. כשרחצה בת פרעה ביאור היא גילתה את התיבה וזיהתה כי התינוק שבתוכה הוא בן העבריים. היא בחרה לאסוף אותו אליה ולגדלו בבית אביה. התינוק - משה גדל בבית פרעה ובבחרותו יצא לדרכו העצמאית והפך למנהיג, נביא לבני ישראל, העם אותו ניסה פרעה מלך מצרים להכחיד.
מה מלמדות אותנו בת פרעה והמיילדות במעשיהן?
הצו שניתן על ידי מלך מצרים הגדול שנתפס כאל, בסופו של דבר לא התקיים.
כל אחת מהנשים עשתה מבחינתה מעשה קטן אך השפעתו הייתה רבה. בנוסף למשמעות הפרטית, המשפחתית שיש בהצלת תינוק היה לכך אפקט כללי רחב – כל תינוק שהוצל הוא פרט אחד מקבוצה גדולה, מעם שלם ששרד ולא נכחד.
מעשיהן מעשה קטן שחולל שינוי גדול כמו נר קטן המאיר חושך גדול... וגם את החושך שהביא פרעה על מצרים ...
מה אנו יכולים לקחת מסיפור זה לחיינו? פעמים רבות המטרה העומדת לפנינו נראית לנו ענקית ובלתי ניתנת להשגה ואנו שואלים את עצמנו מה כבר אפשר לעשות? איזה כוח יש לי היחיד לשנות?
המטרה נראית כל כך גדולה ורחוקה עד שנדמה כי פעולה אחת לא תורגש ולא תיראה "בים המשימות" שיש לעשות. אולם פעולה ראשונית וקטנה שנעשה מעבירה אותנו ממצב של פסיביות לאקטיביות. מעבר זה מעניק תחושה של אנרגיה וחיוניות. בנוסף לכך המעשה הקטן יכול להתחיל מכלול פעולות המובילות בסופו של דבר למימוש המטרה, יש בו הכוח להמשיך ולהניע את רצף הפעולות עד להשגתה, כמו אבני דומינו המסודרות זו ליד זו ונגיעה קטנה באבן הראשונה מפילה את כל השורה. גישה זו מעניקה לפעולה הקטנה שלנו משמעות וחשיבות לפיכך כדאי לשאוף לעשות אותה בכל פעם שאנו חשים תקועים, היא בהחלט עדיפה מהיעדר עשייה.
יש לזכור, כי לעיתים שינוי מתחולל באופן דרסטי חד פעמי, אך לעיתים דווקא מתהווה בתהליך הדרגתי על ידי רצף של פעולות קטנות המצטברות יחד לשינוי הגדול המיוחל.
כל אחד מאיתנו יכול להיזכר כיצד עמד כנוע מול משימה שנראתה כמו הר גבוה, בלתי ניתנת להשגה. בסיטואציה כזו המחשבה מה לעשות לא מרפה, מתישה וקשה אף יותר מהעשייה עצמה. מכאן שיש לייחס משמעות וחשיבות לכל פעולה המובילה בסופו של דבר להשגת התוצר השלם.
אני זוכרת מתאמנת אשר התקשתה מאוד בארגון הבית. הסדר נראה בעיניה משימה בלתי אפשרית והיא סבלה מכך מאד מכיוון שחשה עצמה בלתי יעילה וכנועה לאי סדר שהשתלט על חייה.
יחד תכננו מהן המשימות שעליה לבצע כדי לארגן את הבית ופרקנו כל משימה לפעולות הנדרשות לביצועה. הצעד הראשון שהיא עשתה בתהליך הפך את המטרה הענקית לאפשרית בבחינת ..."וכל הר וגבעה ישפלו..."(ישעיה מ'4)
