שכנה לי,  אהובה וחביבה, שנותנת לי השראה לכתבות מדי פעם. ‘תכתבי, רבקה, תכתבי’. לאחרונה הביעה דעתה באזני, שהיא רואה הבדל משמעותי בין תיפקוד הגבר במשפחה לעומת האישה.

‘אם אני עושה משהו בשביל הבית אני מגדילה ראש. מנקה כמו שצריך, מסדרת עם כל הלב, ואילו הגבר- עושה מה שהוא עושה, הוא עושה! אבל בשביל לסמן וי. למה? או למשל, למה שלא ירים טלפון בדרך מהעבודה וישאל אותי- אולי צריך להחזיר ילד מאיזה חבר או חוג? אולי כדאי לעבור בסופר ולקנות משהו... למה רק אני? למה כשאני מבשלת פתיתים, אני לא סתם זורקת אותם לסיר ומקשקשת עם מים? ובכלל, אם הוא הולך לתפילה, ומחליט להתעכב לעוד עניין, שיודיע לי! הרי אלו שעות קשות. גם ככה אתה במנחה- ערבית. מה יקרה אם תגיד לי- אני מתעכב, אולי את זקוקה לי?’

דנתי בנושא עם חברה אחרת, והיא לא בטוחה שזה אופייני דווקא לגברים- נושא הקטנת הראש, כלומר. היא חושבת שבכל זוג יש מי שלוקח על עצמו להגדיל ראש בנושא מסוים, ואז השני מסיר מעצמו את האחריות לאותו נושא. וזה יכול להשתנות מזוג לזוג. בל נשכח שבימינו רוב הנשים גם יוצא לעבוד מחוץ לבית. מערך הציפיות משתנה.
זהו נושא ששווה בדיקה ורענון נהלים מחודש.
לאחרונה נעשו מחקרים בנושא והגיעו למסקנה שגבר לא נכנס למטבח, ברוב המקרים, בגלל שאשתו לא הייתה מעוניינת בכך מלכתחילה. כלומר, יש מצבים בהם האישה משדרת לגבר או ההיפך- התחום הזה שלי ורק שלי- איסור כניסה למין השני.
לאחרונה שמעתי על תופעה בה האישה מתלוננת על נושא הקצאת הכספים לצרכים שלה. גברים רבים נוטים להגיב: ‘קחי, קחי, תנהלי את הכול לבד. תהיי את האחראית על הבנק ופנקסי הצ’קים וכרטיסי האשראי, ותעזבי אותי בשקט.’ כלומר, התרגלנו לחלק את התפקידים במטלות המשפחתיות, ואז ישנו קושי לעשות שוני למערך תפקודי שוויוני.
לפעמים אני רואה איך שכנותי מתייגעות עם הקניות, בנוסף למטלות הרבות שלהן. ‘למה שלא תתני לבעלך לעשות את הקניות?’ אני מציעה. ‘ נראה לך?’ הן מסתכלות עלי בבוז. ‘הוא לא ידע מה לקנות, ואיזה ענבים הוא יביא לי, את חושבת, ובכלל- אני שמה לב למבצעים והוא לא.
שמתם לב?
מראש החליטה האישה שבעלה לא כשיר לעשות את הקניות וגם אם הוא יעיז פעם לעשות אותם הוא יקבל על הראש- אז הוא התרגל להקטין ראש בנושא - ואחר כך האישה עלולה להתלונן.
כלומר, שווה לנו, מפעם לפעם, לעשות חושבים- איפה לקחנו אחריות, איפה הגדלנו ראש, איפה שדרנו שתחום מסוים הוא שלנו בלעדית. החשיבה המחודשת תביא כל אחד מבני הזוג להבנה שאין מנוס מחלוקת תפקידים. בכל חברה, בכל משרד, בכל פרויקט מרובה תפקידים, לא ייתכן שכולם יגדילו ראש בכל נושא.  אם כך הדברים מתנהלים, ניתן להבין מדוע הצד השני יקטין ראש בנושא מסוים. זה נובע מכך שמלכתחילה הוא לא יועד להגדיל שם ראש.
לאחרונה נולד לנו נכד במזל טוב. כל זמן שהאם היולדת הייתה בבית חולים, התנהגו הנכדים למופת. גם אביהם, שהוא הבן שלי, תיפקד בצורה יוצאת מן הכלל, הרבה יותר יעיל מאשר אם האמא הייתה גם היא בשטח. המסקנה המתבקשת מאליה היא- כשיש אבא ואמא, שיהיו בריאים, תמיד יהיו נושאים, בשטח האפור הלא מוגדר- מי- אמור- לטפל- בהם, שנופלים בין הכיסאות. אף אחד לא מדבר על זה, אבל כל אחד מצפה שהשני יעשה.
אבל, רגע. זה לא אומר שלא נטה אוזן לצד השני ונקשיב לצרכים שאיננו מורגלים לספק.. ברוך ה’, אנחנו בני אדם ולא רובוטים, ויש לנו תכונה מופלאה של הקשבה וגמישות. ובמיוחד תכונה מפורסמת המכונה –חסד.
הנה אנו מתקרבים לשלהי דקייטא. החום הגדול יעבור ואלול כבר בפתחנו. אני לדודי ודודי לי. בלבי אני נושאת ברכה לשכנותי, חברותי, והזוגות בעם ישראל, שנשתדל לשאוף למצב של- אני לדודי ודודי לי. נשקיע עוד קצת ונגדיל ראש. ואולי, בעצם, נגדיל לב. נחשוב- איך הצד השני היה רוצה שנעשה את אותם דברים שאין אנו מורגלים בהם. לטובת המשפחה כולה.