לאחרונה יצא ספר של יובל אליצור, האיום מבפנים החברה הישראלית בצבת החרדים. ביקורת על הספר התפרסמה במוסף ‘שבת’ של העיתון ‘מקור ראשון’, על ידי משה נגבי. (ט’ באייר, התש”ע) ובקוראי את המאמר, קמו מול עיני, עומדות, ניצבות, נשים חרדיות שפגשתי במהלך השנים.
אני שומעת אותן, כואבת את כאבן ושותקת. מה כבר אני יכולה לומר לנשים, שמציאות חברתית ופוליטית מערערת את שלומן, בריאותן, שלוות הנפש שלהן? איך אביע את דעתי על סגנון החיים שלהן, כשהנישואין שלהן במשבר, כשהן שוקלות אם להתגרש או להישאר, וממני נדרשת רק תמיכה?
מה עובר עליהן, על חברותי החרדיות?
מדובר בגילה, רינה, דיצה וחדווה. אהבה, אחווה, ורעות.
גילה לא בדיוק יודעת ממה בעלה מתפרנס. אבא שלה דווקא עבד לפרנסת המשפחה, ובלבה קפידא סמויה על בעלה שאין לו פרנסה קבועה, אבל היא שותקת בגלל שלום-בית. אין היא מוצאת עוז בנפשה לקום ולעשות מעשה ולעבוד במקצוע שלמדה. הבן שהגיע לפרקו, בן תורה ומתפרנס מיגיע כפיו. אך זו צרה- הבחורה המקסימה שהציע השדכן אמנם נפגשה אתו- אך היא מחפשת תלמיד חכם, אחד שישב וילמד. האם צעירה זו מודעת לקשיים של חיי הנישואין העומדים בפתח? וגילה -עיניה כלות.
רינה במשך שנים שגשגה בעסק מצליח. מה עשה בעלה בינתיים? קצת מכל דבר. לא משהו רציני. כשהעסק קרס, האשים אותה ברשלנות. הסתגר בד’ אמותיו. היא נותרה עם בעיות כספיות, עם בן זוג מאשים ולא תומך, עם עול כבד על הכתפיים ותחושת כשלון ואשמה.
דיצה וחדווה הן בעלות תשובה ממוצא ספרדי. הקימו משפחות ברוכות ילדים וקיוו לטוב. אלא דא עקא, שבחברה בה משדרים לגבר לא לקחת אחריות ולא לשאת בעול- מרגישה האישה, בסופו של דבר, שהיא מתמוטטת. אני פוגשת אחת, רגע לפני שהיא בבית הדין, פוחדת מהבעל המניפולטיבי שיפגוש בה מול הדיינים וינצל את חולשתה הרגעית. אחרת, תמשיך לטפל בבעל נתמך, והיא דומעת, כי הוא אלוף נעוריה.
אהבה התייעצה עם רבנית שדרבנה אותה להפסיק לגמרי לעבוד כדי לגרום לבעלה לצאת ולעבוד בעצמו. שנה שלימה של פת חרבה ומרגרינה הוציאו את הבעל לשוק העבודה. אבל אחווה לא חושבת שאצלה זה יעבוד- ‘לא איכפת לו, הוא יהיה מוכן גם להתפרנס מן הצדקה, ואני לא מוכנה לזה’.
את רעות הצעירונת פגשתי בפתח ביתי אחרי פסח.
היה זה אחר צהרים אחד, כשאני באמצע גיהוץ ערימת חולצות שהצטברו לי מן החג.היא הקישה בדלת ביתי, צעירונת חרדית שבקשה צדקה למשפחות נזקקות. אחרי שתרמתי לה וסגרתי את הדלת, עצרתי רגע וחשבתי- ולמה לא הצעתי לה, עם גבי ‘השבור’- ‘בואי תחליפי אותי בגיהוץ, אני אשלם לך, ותרוויחי בכבוד, יותר משיטוט ברחובות בפשיטת יד?’
ממטפל משפחתי נודע לי על הרבה זוגות צעירים מן החברה החרדית המגיעים אליו לטיפול. הם מתחתנים ונופלים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא- לא זה מה שציפו מזוגיות ונישואין. עולמם קורס עליהם לאחר שיצאו מחממת הישיבה. התופעה הזו מסתננת גם לחוגים משלנו, במקומות בהם מתרחש חיקוי של חברה חרדית נתמכת.
איך קרה שבחור תחת חופה חותם בכתובה: מזונותיכי וכסותיכי, אבל בחותמת הכשר של רבנים, הוא משנה את ייעודו והופך לנתמך?
גם אני אוהבת תורה ומכבדת תלמידי חכמים. אני גם בעד מצוות צדקה, ולא מהרהרת אחר הדופקים בפתח ביתנו. מה חשבו חכמינו על לומדי תורה? רק אחד מאלף- מתאים להיות תלמיד חכם. את המתאימים ביותר עלינו להוקיר, לתמוך בכסף. והאחרים שישתלבו בחיים הרגילים. איך קרה שהחברה החרדית התגבשה לצורת חיים מוזרה ובעייתית?
הכל קשור לארץ ישראל ותפיסת הציונות והגאולה.
הממשלות החולפות בישראל חיבקו את שיטת החשיבה הגלותית של החרדים, חיבקו אותם חיבוק דוב כדי לתת לגיטימציה לאסכולות פוסט ציוניות, המשמיטות את הקרקע תחת רגלינו. בעצם - החברה החרדית, המתכחשת לשיבת ציון, רואה במציאות חיינו גלות. בכך, צורת החשיבה שלה תואמת את תכניות העקירה, ההקפאה, הגירוש, הפינוי, ההריסה, של ממשלות עם אג’נדה של התקפלות מול לחצים בינלאומיים- הרוצים לראות אותנו מתפזרים עוד פעם בין הגויים כדי שיוכלו לכלותנו או למצער- להקטיננו ולמזערנו.
אתן, חברותי הנשים החרדיות, מבלי דעת, מאמונת חכמים תמימה, נפלתן קרבן למזימה הזו. אתן משתפות פעולה עם מזימות בינלאומיות ולאומיות, ולא נותנות את הדעת, שיכולתן, בשינוי מהותי של המחשבה להפוך את הבעלים שלכם לאנשים יצרנים ובעלי אחריות. או אז, החברה החרדית, כולי תקווה, לא בקלות תיכנע לסחיטות פוליטיות – לא בקלות תמכור את מצוות ישוב ארץ ישראל. או אז יבנו דירות במחירים מוזלים לכל דיכפין, ברמת שלמה, פסגת זאב, ובכל מקום בארץ, גם מעבר לקו הירוק. או אז, יוכלו זוגות צעירים חרדים להתחתן, בלי למוטט את ההורים מבחינה כלכלית, כי הדירות לקניה והשכרה יהיו בסכום השווה לכל נפש.
