להתגרש או לא להתגרש, זו השאלה! יכול להיות שאם שקספיר היה בן דורנו, זו הייתה השאלה שהיה שם בפי גיבורו במחזה המלט. בעבר הלא כל כך רחוק, גירושין כמעט ולא היו אופציה. כמו שאמר לי מתגרש אחד לא מזמן - ‘גם אם היה לי רע, האמנתי שאני מתחתן- לא בשביל להתגרש’. התורה איפשרה מתן גט, ואנחנו לא מאמינים בנישואים קתוליים. אבל איפה עובר הגבול הדק בין הנחיצות לגט לבין ההשתדלות לעשות למען ההשארות ביחד? בלקיחת ההחלטה והאחריות על התוצאות?
דילמה לא פשוטה.
כולנו שואפים שבני אדם יהיו מאושרים במסגרת הזוגית. איננו רוצים ששני בני זוג יסבלו. והיה אם הגיע מצב בו אחד מבני הזוג מרגיש שהגיעו מים עד נפש ואי אפשר להם להישאר ביחד- לכאורה, מה עוד ניתן לעשות?
המציאות בשטח מראה שיש במערכת הסבוכה של נישואין-גירושין עוד מערכות תת-קרקעיות הבוחשות מתחת לפני השטח שצריך לקחת בחשבון. הרקע המשפחתי, משקעים מהילדות, משקעים מבית הספר, תדמית עצמית שגויה ועוד. הם שם ממילא. הם לא קשורים לבחירת בן\בת הזוג.
בתורת הסוד והחסידות נכתב שהנישואין הם מראה עבור כל אחד מבני הזוג. רק דרך הנישואין יכול אדם לעבוד על מידותיו ולעשות את התיקון והשינוי הנדרש ממנו. אם אחד מבני זוג מתגרש ולא עושה עבודה על מידותיו, הוא יצטרך לעשות את אותה העבודה במסגרת זוגית חדשה. כמו שאמר פעם גרוש תימני לבעלי: אם הייתי יודע את מה שאני יודע היום, כשאני עומד להינשא לבחורה ממוצא תימני, לא הייתי מתגרש מאשתי האשכנזייה.
בחברה החרדית המקדימה להשיא את בניה ובנותיה כבר גילו את סוד התמיכה הנדרשת לזוגות. כל זוג צעיר אחרי הנישואין ממשיך להיפגש ולקבל תמיכה ויעוץ בצורה מאורגנת לפחות פעם בחודש עם מדריך מסוים. זה בנוסף להכנה לנישואין. הרציונאל אומר שאם הזוג יעבור את המשוכות בשנה הראשונה, דרכו הזוגית תהיה סלולה טוב יותר. אני מכירה מטפל משפחתי שמייעץ לזוגות מתלבטים בדייט. בשתים-שלוש פגישות הוא יעזור להם להחליט אם להינשא או לא, אבל כבר יצביע להם על המוקשים העתידיים וייתן להם כלים להתמודד אתם. מסתבר שתמיד קיימים מוקשים.
בחברה חילונית או דתית לאומית יש היצע עצום לקואוצ’ינג, מודעות עצמית וסדנאות קבוצתיות לייעוץ זוגי, בהבנה שללכת ולקבל יעוץ פרטני לא מתאים לכל כיס. השאלה היא האם אנשים בכלל פתוחים ללכת ללמוד על עצמם.
התשובה העגומה היא: ‘לא’.
אנשים פוחדים להביט על עצמם במראה, להעמיק בחקר אישיותם, כי מי יודע מה יתגלה שם. האמת- מה כבר יכול להיות? אבל אני יודעת שזה מפחיד...
יותר קל לטאטא בעיות מתחת לשטיח עד שהן צוברות אבק, ואז מתפרק השטיח עם האבק שעליו, והבית מתפרק לחלקים.
כשמכירים מקרוב את הזוגות בהליכי הגירושין, כואב לראות התפרקות של בית. יכול להיות שיהיה להם עכשיו שקט. יכול להיות שכל אחד ימצא לעצמו מנוחה, אבל אתה חווה מציאות של חורבן, ולו רק בתור צופה מן הצד.
ועוד לא דברנו על הילדים, על המשקעים, על מה שנשרט אצלם, ואיך החוויה של ההורים תשפיע לעתיד על בחירת בני זוג אצלם, ועל המערכת הזוגית שלהם.
זה מביא אותי למסקנה, שלפני חווית החורבן, על שני בני זוג החובה ללכת ללמוד את עצמם. ברגע שמשהו קטן חורק, להפסיק להסתכל על השני, ולהביט במראה. אם לא מצליחים להביט במראה, ללכת לאיזה שהוא חוג שילמד אותנו לא ללחוץ כל כך מהר על ההדק – גירושין.
אינני מאמינה בסבל בחיי נישואין, והמציאות המודרנית מראה שניתן להישאר במסגרת הזוגית, על כל קשייה, בגלל ההיצע העצום של לימוד הנושא. ללמוד, להישאר ולהיות שמח. ויפה שעה אחת קודם.
