למרות שאני אמורה לכתוב רק על זוגיות, אינני שיכולה בלי קצת פוליטיקה. ארבע שנים לאחר גירושם של אחינו מגוש קטיף, אתה שומע כל מיני פוליטיקאים מודים שהעקירה הייתה טעות. אבל, ותמיד יש 'אבל'- לא הם אשמים. מי אשם? אריאל שרון, סיעת 'קדימה', ה'חמס' בעזה. כולם אשמים, חוץ מאותו פוליטיקאי שפתאום נפל לו האסימון. ואיפה הוא היה אז?
בעוד כמה שנים, כשיעלו כל היהודים מארצות הברית, צרפת, אנגליה, הולנד ואירופה המוצפת ערבים, ולא יהיו מספיק דירות במדינה הקטנה והצפופה שלנו- יאשימו את אובאמה. רק בגללו לא בנינו בהתנחלויות, בגללו הגבעות בבנימין ובשומרון נותרו ריקות. הלוואי ואתבדה, וזה לא יקרה. בקיצור- תהיו בטוחים שימצאו אשמים.
סיפורים דומים אני מוצאת בענייני שידוכים: 'איך זה שלא התחתנת?' שואלים מישהי. 'זה בגלל השדכנית. היא לא הביאה לי מספיק הצעות'.- כמה הצעות היא צריכה? אחרים יתלו את רווקותם במחנך מבית הספר, בדודה מעצבנת. בקצור- סיפורי סבתא.
לא מזמן הכרתי זוג שנפגש תקופה ארוכה ולא הגיע להחלטה. 'מה מעכב אתכם מלהחליט'? שאלתי את הבחורה. היא לחוצה, היא לא בטוחה, היא פוחדת. שלחתי אותה לייעוץ.
אחרי האירוסים התעניינתי- מה אמר היועץ.
ובכן, הסתבר, שבלי קשר לבחור המסוים, הבחורה לחוצה. אולי נוכחותו הבטוחה והמרגיעה עוד מוסיפה לביטחונה.
"אם את לחוצה", אמר היועץ "זה כמו לידה- תלחצי- תקדמי את המהלך שעומד על הפרק".
המשוואה מצאה חן בעיני. יולדת 'יושבת על המשבר'. היא לוחצת כי זה כואב- ומזה מתרחש הנס המיוחל ונשמה חדשה באה לעולם. כל משבר מביא לצמיחה. רק צריך לקחת אחריות. ללחוץ.
אם נקלענו למשבר בזוגיות, בכך שנשב לקונן ולהטיל את האחריות על כל העולם ואשתו- לא תצמח לנו מזה תועלת. עלינו ללחוץ. עלינו להתייעץ, עלינו לחפש איפה אנחנו לוקחים אחריות ומבינים שהכול תלוי בנו.
לצאת ממשבר- זה לא פשוט ולא קל, וכמובן חייבים סייעתא דשמיא.
התפילה תוציא אותנו מהמשבר- אבל עלינו האחריות. להתפלל, ללחוץ, לפתור, לבקש עזרה מריבונו של עולם וממי שמתאים לכך. אם נשב בחיבוק ידיים ונאשים אחרים- דבר לא יצמח.
תפילות ראש השנה ויום הכיפורים מלמדות אותנו לקחת אחריות על מעשינו, עם התקווה שהקב"ה הוא אל רחום וחנון שיסייע לנו.
שתהיה לכולנו שנה טובה!!!
