השנה אני מקווה לסלוח. מאד מתפללת לסלוח. קודם כל – לעצמי. ואין הדבר פשוט כמו שהוא נשמע. איך שהוא, בדורות האחרונים, תרגלה האשה המודרנית את עצמה לצפות מעצמה להיות אותה דמות אוטופית של סופר-וומן. בחזונה והנה היא נרשמת אחר כבוד בספר שיאי גינס, כאישה המושלמת.
אין כמוה. באמת אין.
ביתה מתוקתק ומצוחצח, חלונותיה לעולם מבריקים ללא טיפת אבק. ילדיה לומדים כמו שצריך בבתי הספר הטובים, והם גם מכינים שעורי בית בלי שתאמר להם מילה. מול המחשב היא תציב לבני ביתה גבולות, והתכניות שיצפו בהן יהיו על טהרת הצניעות וכובד הראש. בקלות רבה היא תסכים לארח את כל המי ומי, חיוך על שפתיה, ואף פעם, אף פעם, לא תמצאו אותה כועסת, צועקת או מתעצבנת.
ועוד לא דברנו על הדיאטה. והליכה זריזה בשבילי השכונה. וטלפונים חשובים לדודים נשכחים. ועוד לא הזכרנו את התלונות של הילדים. ‘אף פעם אין פה מה לאכול’... ו’לא קנית לי’, ו’למה את מעדיפה את הילד הזה ואוהבת את הילדה הזו’... ועוד כהנה וכהנה.
לרשימה מתווספות הערות של בן הזוג - הממלמל משהו מתחת לשפם או לזקן- על ההודעות שהוא מקבל מהבנק, על הילדים שמתנהגים – ה’ ישמור- בטח בגללי, ועל החולצות שלא נמצאו מגוהצות בארון. ועוד לא הזכרנו את ה’קובה’ שלא יצאה בדיוק כמו של אמא שלו. וכהנה.
תוסיפו לזה כיד הדמיון הטובה עליכם את טענותיה של אמי המושלמת- אלא מה? (עובדה- אני ההוכחה!) שאינני מחנכת מספיק טוב את ילדי, לא מציבה להם גבולות ולא משקיעה בהם מספיק- כי הרי אני אף פעם לא בבית, תמיד רצה, או יושבת מול המחשב. (והרי הבטחתי מאמר ל’קול הפסגה’!).
ומכיוון ש’כשל כוח הסבל’, כמו שכתב ר’ נחמן- החלטתי השנה להשליך את כל המטען מעל גבי התפוס.
אסלח השנה לעצמי, ויהי מה. אוריד מעלי את כל האשמות, אפרגן לעצמי את כל החולשות, ואצהיר, קודם כל בפני עצמי, שעשיתי את המיטב שביכולתי. באותו זמן, באותה שעה, זה מה שיכולתי לעשות, גם אם לפי איזה סולם ערכים בלתי כתוב הייתי אמורה לעשות יותר. וכי מה אני- מלאך?
מול המראה אעמוד ואהיה שמחה ומרוצה ממה שאני רואה. אני אוהבת את עצמי. כך אני. כך ה’ אוהב אותי.
אני יושבת וחושבת, בהקלה עצומה, שאת רשימת הפטורים מעצמי משתלם לי להקליד במחשב ולשמור ב’וורד’. הרי יגיע הזמן בו אעלה לבית דין של מעלה. רשימת הסליחות שסלחתי לעצמי תהיה אתי מקופלת בכיס, מוכנה ומזומנה להקריא לכל דורש.
בעודי מהרהרת על סעיף פה וסעיף שם, מחשבה קטנה מתגנבת לה למוחי הקט.
אם אני סולחת לעצמי, מה עם הסליחה לאחרים? מה עם הקפידא הקטנה על ההיא ועל ההוא ועל ההם?
אופס! זה קשה. אני פוטרת את ההרהור הטורדני במחי יד. שלאחרים- יסלח מישהו אחר. בשביל מה יש יום כפור ובורא עולם?
פרויקט “סולחת רק לעצמי”- זה כבר בעצמו פרויקט מסובך.
אולי אחרי שסליחתי עם עצמי תהיה שלימה, ואהיה נקייה מחשש, דאגה ופחד, וארגיש בטוחה, תוכלו לבוא אלי עם רשימת סליחות לאחרים. אני מבטיחה להתייחס בכובד ראש.
בינתיים, אני מבקשת כאן סליחה מכל מי שפגעתי בו. איזה מזל יש לנו, עם ישראל, שאת הסליחות אנו לא מבקשים מבשר ודם, אלא מריבונו של עולם. הוא סולח כל שנה ומוחל, פותח לנו דף חדש, נקי. וראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת!
