בימים אלו מלאו שבעים שנה למותו של זאב ז’בוטינסקי אשר על שמו קרויה השכונה שלנו. לרגל ציון אירוע זה נזכיר מעט מתולדות חיו וכן מעט מקווי היסוד של דרכו הרעיונית-חינוכית והפוליטית שמסתבר שחלקם הגדול רלוונטי גם להיום למרות שחלפו למעלה משבעים שנה מאז נאמרו או נכתבו על ידו.
ז’בוטינסקי עסק בתחומים מגוונים: עיתונאות, תרגום, שירה, פוליטיקה, ביטחון, גיאוגרפיה ועוד. נציג חלק מפעילותו בתחום זה בשורות הבאות מתוך כתבים שהשאיר.
אי אפשר שלא להזכיר במסגרת זו שז’בוטינסקי הוא מן הדמויות המייסדות המונצחות ביותר במדינה בשמות רחובות, מוסדות ושכונות.

תאריכים מרכזיים בחייו
תרמ”א (1880) – נולד בעיר אודסה ברוסיה בי”ב במרחשוון תרמ”א (18/10/1880) להוריו חוה ויונה.
תרס”ג (1903) – הצטרף לתנועה הציונית ונבחר כציר מטעם האגודה “ארץ ישראל” לקונגרס הציוני השישי, שם נפגש עם הרצל.
תרע”ד (1914) – במהלך מלחמת העולם הראשונה העלה את הרעיון להקמת כוח עברי שילחם לצד בנות הברית לשחרור ארץ ישראל מידי התורכים.
תרע”ח (1918) – לאחר שהצליח לשכנע את האנגלים להקמת כוח יהודי לוחם יצא כקצין בגדוד הקלעים המלכותיים ה- 38 לארץ ישראל ונלחם בחזית נגד התורכים. הוא לחם באזור השומרון בסמיכות ליישוב שילה של היום ובאזור בקעת הירדן.
תרפ”ה (1925) – ייסד את ברית הציונים הרביזיוניסטים (הצה”ר) ומטעמם נבחר כציר לקונגרס הציוני.
תרצ”ו (1936) – פתח במאבק לפינוי יהודי מזרח אירופה והעברתם לארץ (אבקואציה).
ת”ש (1940) – נסע לארה”ב כדי לגייס תמיכה ברעיונותיו ונפטר ב כ”ט בתמוז ת”ש (4/8/1940) במחנה בית”ר בסמוך לניו-יורק.
תשכ”ד (1964) – לפי החלטת ממשלת ישראל שבראשה עמד באותם הימים לוי אשכול, הועלו עצמותיו בטקס ממלכתי לארץ והוא נטמן עם רעייתו יוענה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

ימי הגדודים העבריים (1919)
בימים שעסק  בגיבוש הכוח העברי הלוחם במסגרת גדודים עבריים עם הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה הציג את קווי מחשבתו בנושא:
“חייב אדם לכבד את מוריו; וכל מי שלימדני אפילו אות אחת, הוא מורי ורבי – כה אומרת המסורת העברית. מכם, חיילי גדודי, למדתי לא אות אחת, כי אם אמת גדולה שלא הבנתי קודם.
... במשך יובלים ודורות הורגלו אומות העולם לשמוע, כי פה היכו את היהודים, ושם הגנו על היהודים - או היכו או הגנו, וקשה להגיד מה היה משפיל יותר –המלקות או ההגנה. בא הזמן להראות לעולם רובה יהודי עם כידון יהודי. מתוך הקושי, שבו השגנו את המטרה הזאת, יכולים אתם להבין את ערכו, או אולי, יותר נכון, עוד אין אנחנו יכולים להבין את כל ערכה של המהפכה הנפשית הזאת – את כל ערכה ואת כל תוצאותיה הקרובות והרחוקות – ורק בני בנינו יבינו, וכאשר יבינו, יברכו את שמכם.
... יעברו ימים ושנים, ויגיע זמן, כאשר תגענה לאוזניכם בשורות מזהירות מארץ ישראל. תשמעו את פריחת שדותיה ועריה, את שכלול סדריה הציבוריים, את הילולי ספרותה ותרבותה אז ישמח ליבכם לתחיית אומתנו וארצנו, וייפול העיתון מידכם וזכור תזכרו את עמק הירדן ואת היום הזה. ואני אומר לכם, לכל אחד מכם: ביום ההוא – קום וגש אל הראי והבט על הצלם אשר תראה בזכוכית, ועשה לו את סימן הכבוד הצבאי – כי אתה גרמת לכל אלה.. תהי דרכם צלחה. חזקו ואמצו!”
(המקור: הארץ ט”ו בכסלו תר”פ 7/12/1919 הציטוט מתוך: מעגל החיים, עמ’ 6)


קיר הברזל (1923)
קיר הברזל הינו מסמך שנכתב על ידי זאב ז’בוטינסקי בו הוא מציג את השקפתו לגבי היחס של העם היהודי עם הערבים. בעניין זה היה ז’בוטינסקי מאוד תכליתי וענייני:
“על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ-ישראל אי אפשר לחלום. לא עתה וגם לא בעתיד הנראה באופק. ... אין תקווה – תהיה אף הקלושה ביותר – להשיג את הסכמתם על ערביי ארץ ישראל להפיכתה של “פלשתינה” לארץ בעלת רוב יהודי.
... פשוט משום שאין יליד בשום ארץ ובשום זמן שיסכים להתיישבות זרה. כל אומת ילידים, מתורבתת או נחשלת, רואה בארצה את “ביתה הלאומי”, בו היא רוצה להיות וגם להישאר לעולמים בעל הבית היחידי; ואומה כזאת לא תסכים מרצון לא רק לבעלי בתים חדשים, אלא אף לא לשותפים לבעלות זו.
עיקרון זה חל גם על הערבים. כרוזי השלום שבתוכנו מנסים לשכנענו, כי הערבים הינם או טיפשים שאפשר לרמותם על-ידי פירוש מרוכך של מטרותינו, או שהם שבט רודף בצע המוכן לוותר על זכויות הבכורה שלו בארץ ישראל תמורת יתרונות תרבותיים או כלכליים. ואני שולל לחלוטין הערכה כזאת של האופי הערבי. ... הם מתייחסים לארץ ישראל, לכל הפחות, באותה אהבה אינסטינקטיבית ובאותה קנאות אורגנית, שבה התייחסו האצטקים למקסיקו שלהם, או הסיאוקסים [שבט אינדיאני] אל הפרריה שלהם. ההזיה – שהנה הם יתנו הסכמתם מרצון להגשמתה של הציונות תמורת היתרונות התרבותיים והכלכליים שביכולתנו להעניק להם – מקורה של הזיה ילדותית זו אצל “חובבי הערבים” שלנו היא באיזה רגש של זלזול כלפי העם הערבי. נראה, שלדעתם של “חובבי הערבים” האלה אין העם הערבי אלא אספסוף רודף בצע, המוכן למכור את הפטריוטיזם שלו בעד רשת מסילות ברזל מפותחת. והשגה כזאת מחוסרת יסוד היא. ערבים בודדים אפשר ודאי לשחד, אבל אין פירושו של דבר שכל ערביי ארץ ישראל מוכנים למכור את הקנאות הפטריוטית, אשר אפילו פאפואסים [בני פפואה וגיניאה החדשה] אינם מוכרים אותה. כל עם ילידים נלחם במתיישבים כל עוד קיים זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות הזרה. כך נוהגים וכך גם ינהגו ערביי ארץ ישראל, כל עוד מקנן בליבם ניצוץ של תקווה, כי יעלה בידם למנוע את הפיכתה של “פלשתינה” לארץ ישראל”.
(המקור: על קיר הברזל, כרך בדרך למדינה עמ’ 260-253. מתוך: מעגל החיים, עמ’ 8)


אטלס גיאוגרפי (1925)
האטלס הגיאוגרפי הראשון שיצא בעברית היה האטלס שהוציא זאב ז’בוטינסקי בשיתוף ד”ר שמואל פרלמן (לימים עורכו של עיתון הארץ) בעל הוצאת ספרים “הספר” שהיה בלונדון. האטלס מכיל 48 מפות בעברית הכוללות אסטרונומיה, גיאולוגיה, היסטוריה, היישוב היהודי באירופה ועוד. לכל מפה עמוד הסבר נלווה. במבוא העורכים כותבים: “האטלס הניתן בזה נועד בעיקר לשימוש תלמידי בית הספר העברי. ואולם סבורים היינו כי במצב זה של חוסר ספרים שימושיים בעברית אין לנו לעוג עוגה ולהצטמצם בתחומי הנחוץ  לתלמיד, כי אם חובה עלינו להרחיב מעט את הגבולות, למען יוכל הספר לספק באיזו מידה גם את צרכי כל איש המבקש ידיעה מן הגיאוגרפיה העברית” (מתוך המבוא לאטלס).
החייאת השפה העברית (1931)
ז’בוטינסקי ראה חשיבות רבה להחיות את השפה העברית ופעל לכך בכיוונים שונים בין השאר בכתיבה משל עצמו, תרגומים ועריכת יצירות ספרותיות בין השאר כתב:
“החייאת העברית בעולם הגויי מוסיפה כבוד לציונות, מגבירה את כוחה הפוליטי. עשו ניסיון בעצמכם אם תמצאו הזדמנות לכך. קחו גוי פשוט, תנו לו להקשיב לשיחה בעברית, תחכו עד שישאלכם “איזו שפה היא זאת?” תענו בקיצור: “שפת התנ”ך” – ותשמעו מה תהיה אחרי כן השאלה השנייה. היא תהיה: “מה נשמע אצלכם בנוגע לארץ ישראל?” ... כאן המדובר על אותו הנס, הפלא הגדול ביותר, אשר עליו שמע העולם בכל מאות שנות תולדותיו משחר ילדותו: כוח הזיכרון, עוצמת העקשנות, שיכולה לקחת חוט, שנפסק לפני יותר משישים דורות – לקחתו, להסיר ממנו את אבקו, לקושרו מחדש ולמשוך אותו הלאה – לעוד שישים דורות – אפשר עד אותו הזמן, כשהאנגלי של הימים ההם לא יוכל עוד להבין פרק בברנרד שאו – ונכדינו יתלחשו יחד בגן באותן המילים של רות  ובועז... – אפשר שבאמת עלינו להתגאות על זה שאנו עברים בחסד אלוקים?”
(המקור: “הצפירה” דואר היום 8/1/1931, מתוך: מעגל החיים, עמ’ 16)

ההצעה לפינוי יהודי מזרח אירופה לארץ ישראל (אבקואציה) (1936)
ז’בוטינסקי שראה את מצבם המתדרדר של יהודי מזרח אירופה ופולין הציע את הרעיון של פינוי מסודר של המוני יהודים לארץ ישראל. הרעיון פורסם לראשונה כבר בשנת 1931 בעיתון ‘דואר היום’ ולאחר מכן בבמות אחרות. לדעת החוקרים רעיון זה לא היה ריאלי באותם הימים אך במבט לאחור בעקבות השואה העניין עורר פולמוסים רבים. בט’ באב של שנת 1938 הוא ניסה לשכנע בצדקת רעיונו:
“מזה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם, בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה [האסון] מתקרבת. שערותיי הלבינו וזקנתי בשנים אלו, כי לבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום; הזמן קצר בו אפשר עוד להינצל. אני יודע: אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום יום.
האזינו לדבריי בשעה השתים עשרה: למען השם! יציל נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך, והזמן קצר!
ועוד דבר ברצוני לומר לכם ביום תשעה באב זה: אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית. איני יודע אם אני אזכה לזאת, בני – כן! אני מאמין בזאת כשם שאני בטוח שמחר בבוקר שוב תזרח השמש, אני מאמין באמונה שלמה”.
(המקור: “בהלך רוח של ט’ באב”, עקרונות מנחים לבעיות השעה, עמ’ 160, מתוך: מעגל החיים, עמ’ 14)

היחס לארץ ישראל (1937)
בשנת 1937 הוקמה ועדת פיל (על שם הלורד ויליאם רוברט פיל) שהגיע לארץ על מנת לחקור את הסיבות לפרוץ המרד הערבי ולהמליץ לממשלת בריטניה על צעדים לעתיד. הועדה נפגשה עם שני הצדדים. בראש הצד היהודי עמדו חיים וייצמן, זאב ז’בוטינסקי, ודוד בן גוריון שהציגו את נימוקיהם להקמת מדינה יהודית באותה תקופה הציג ז’בוטינסקי את דעתו:
“שלוש הערות בנוגע לתוכנית החלוקה הייתי רוצה מרחוק להשמיע באוזני היישוב:
ראשונה: ... העיקר הוא: ארץ ישראל איננה עניינם אך ורק של אלה שהצליחו לעלות. הרשו לי לדבר בשם אלה, שלא הצליחו – אלה שסגור בפניהם השער, ועתה רוצים לסגור אתו לנצח. ברגע של גורל קולנו אנו יכריע – קול העם המתגעגע מרחוק.
שנית: אל תגידו, מה בכך אם בעל פה ועל גבי נייר נוותר על חברון ושכם ועבר הירדן – הלא רק מילה ריקה הוויתור הזה, והכול יבינו את זאת. אל תזלזלו בכוח הוויתור! כיצד קרה לפני עשרים שנה הפלא, שאומות העולם הכירו בזכותנו על ארץ ישראל? הם אז לא ידעו כי בכלל יש לנו עניין ממשי בארץ. רק דבר אחד ידעו כולם: שבמשך אלפיים שנה לא ויתרנו. וזה הכריע.
שלישית: אל תזלזלו בכוח הזכות ואל תגזימו את ערכו של הבניין הנבנה. גם אני מכבד את הבניין הנבנה. אבל אוי ואבוי לנו אם ממנו נעשה בסיס זכותנו. לפני עשרים שנה, בימי הצהרת בלפור, רק בקנה מידה של זכות מדד העולם, ואז קיבלנו את ההצהרה, את זכותנו על ארץ ישראל כולה, בשלמותה. עברו עשרים שנה, והיום הרשינו להם למדוד בקנה מידה של בניינים נבנים, וקיבלנו את התוכנית המקוצצת. זכות היא למעלה מהיש. אל תיגע יד נוצרייה בזכותנו, אבל קודם כל יד עברית אל תיגע בזכותנו – שהיא נצח והיא שלמות, ואין עליה ויתור, ואין קפנדרייה [קיצור דרך] לציוֹן, וציון היא כולה שלנו!”
המקור: נאום שנשלח לארץ על גבי תקליט בשנת 1937 הנמצא בארכיון מכון ז’בוטנסקי. מתוך: מעגל החיים, עמ’ 7).

הנה כי כן, שבעים שנה לאחר פטירתו של זאב ז’בוטנסקי, עיון קצר בדברים שכתב והשמיע מראים בפרספקטיבה של זמן את עוצמתו ורוחב מבטו של האיש. יש שלא יסכימו עם דרכו אך לא ניתן לערער על החזון שדגל בו שנבע מתוך ניתוח מעמיק של האירועים בעבר הרחוק והקרוב שיש בהם מידה לא מועטה של רלוונטיות היום ולעתיד.

מקורות ולקריאה נוספת
א’ קפלן (ערך), זאב ז’בוטינסקי, מעגל חיים, קורות חייו וקטעים מהגותו, מכון ז’בוטינסקי, תל אביב תשס”ז (משם הציטוטים המובאים למעלה).
זאב ז’בוטינסקי, כתבים אוטוביוגרפיה, ירושלים תש”ז.
זאב ז’בוטינסקי, ש’ פרלמן, אטלס, חברת הספר, לונדון 1925.

זאב ז'בוטינסקי