השנה ימלאו 43 שנים לשחרור ירושלים. יום ירושלים הוא יום מיוחד הוא מעין יום עצמאות שני אבל של ירושלים. יום זה התפתח על שלל מנהגיו (תפילות הודיה, עליה לירושלים, ריקודי דגלים ועוד) לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. אני זוכר את ילדותי בירושלים ובעיקר את המעמד המיוחד בעיר לאחר המלחמה. בחג השבועות שמיד לאחר המלחמה איפשרו לנו לבקר בפעם ראשונה בעיר העתיקה ובכותל המערבי לאחר שנים של צפיה על האזור מרחוק, מגג קבר דוד לעבר העיר העתיקה. היה זה אירוע מיוחד עם הרבה זיכרונות היסטוריים ותקוות. מאז עברו חלפו להם שנים רבות העיר הלכה והתפתחה וגדלה.
הדבר נראה כל כך שיגרתי כיום כשאנו צועדים ברחבי העיר המיוחדת הזו, בין העתיקה לחדשה ורואים את כל ההתפתחות שנעשתה בשנים אלה ממש מרנין את הלב.
נכון, יש גם דברים הדורשים טיפול ויש גם צדדים שלא ראויים להשתבח בהם. אך בהסתכלות רחבה על חצי הכוס המלאה יש בהחלט במה להתגאות על עירנו היפה והמשגשגת.
ברשימה הפעם נציג כמה מהאתרים בשכונה ובסביבתה המנציחים את אותם אירועים שהתרחשו סביב כ”ח באייר, לפני 43 שנים וגם לפניו ונסיים בכמה עובדות שיש מקום להרהר בהם.

שד’ עוזי נרקיס
עוזי נרקיס מי שהיה אלוף פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים מונצח בשדרה המרכזית המובילה מהגבעה הצרפתית לכיוון השכונה.
עוזי נרקיס נולד בירושלים בשנת 1925. בגיל 16 (בשנת 1941) התגייס לפלמ”ח והיה מראשוני הלוחמים בו. במלחמת העצמאות היה מפקד גוש עציון ולאחר מכן סגן מפקד גדוד הפורצים בגדוד הרביעי של הפלמ”ח שלחם בקרבות פריצת הדרך לירושלים בתקופת המצור. הוא פיקד על ניסיון הפריצה לעיר העתיקה, על הגדוד השביעי והיה קצין המבצעים של חטיבת הנגב. במסגרת זו השתתף בקרבות לפריצת הדרך לנגב וכיבוש באר שבע ואזור אילת והיה ממניפי “דגל הדיו” באילת. תפקידו האחרון בצה”ל היה אלוף פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים, אז פיקד על המערכה מול צבא ירדן שגולת הכותרת שלה היתה הקרב לשחרור ירושלים. נרקיס הונצח אז בתמונה המפורסמת כאשר הוא צועד לצידם של שר הביטחון דאז משה דיין והרמטכ”ל יצחק רבין כשהם צועדים אל תוך העיר העתיקה באזור שער האריות.
הוא כינה את עצמו וכך גם אחרים כינו אותו “חייל של ירושלים”, כיוון שהרבה משנותיו על מדים הקדיש לירושלים. לספרו האוטוביוגרפי קרא באותו השם: חייל של ירושלים.

רחוב הארבעה
עוזי נרקיס, שהיה כאמור אלוף פיקוד המרכז בתקופת מלחמת ששת הימים, קיבל אישור מהמטה הכללי להעלות את חטיבה עשר (הראל), שהיתה חטיבת שריון, בפיקודו של אורי בן ארי ולכבוש את האזור הנמצא מצפון לירושלים. זאת משום האיום הממשי מהכוחות הערביים שהיו בין רמאללה ללטרון. מטרת החטיבה הייתה להסיר את האיום ולהגיע למצב של שליטה באזור גב ההר על ידי כיבוש האזור. בימי ההתארגנות לפני המלחמה עסק בן ארי בהחדרת מוטיבציה והגברת הכוננות בחטיבה. היעד של החטיבה לפרוץ באזור מעלה החמישה-מוצא ולכבוש את השטח החיוני. תחילת הלחימה באזור הייתה ביום שני ה 5/6/67 באזור מעלה החמישה וגבעת הרדאר (במקום בו שוכן כיום היישוב הר אדר), חלק מן הכוח עלה דרך אזור מבשרת ציון של היום לכיוון נבי סמואל. ביום השני ללחימה (6/6/1967). הגיעו הכוחות של חטיבת הראל דרך בית חנינא לכיוון תל-אל פול (צמוד לפסגת זאב מערב במקום בו נמצא שלד ארמונו של המל חוסיין). בשעות אלה התחילו להגיע לאזור הטנקים הראשונים של השריון הירדני מאזור יריחו. באזור תל-אל פול התרחשו קרבות שריון בשריון שבהם נפגעו שלושה טנקים של הירדנים והשאר נסו מזרחה. בשלב זה של הלחימה הייתה מעורבת גם סיירת דוכיפת עם שריוניות המיועדות ללחימה נגד שריון, הללו לחמו נגד השריון הירדני בתל-אל פול (גבעת שאול). בשלב מסוים של הלחימה נפגע משוריין אחד מפגז של תותח תול”ר ירדני וארבעת יושביו נהרגו: אהוד שני (המפקד), עמירם אסא, יובל גליקמן ואברהם (אברי) שטדלר. רחוב הארבעה בפסגת זאב מרכז מנציח את ארבעת החיילים מסיירת דוכיפת שנפלו על שחרור האזור.

הסיירת הירושלמית
הסיירת הירושלמית הייתה יחידת הסיור של חטיבת ירושלים. היא לקחה חלק בלחימה במלחמת ששת הימים בקרבות בדרום העיר, קרבות שפתחו את התקפת הנגד הצה”לית בירושלים. תחילת הלחימה הייתה בחלק הצפון מזרחי של שכונת תלפיות מזרח ברכס ארמון הנציב שם מצוי מוצב ‘הנקניק’ אותו כבשו תחילה. אז עברו לכיבוש מוצב ‘הפעמון’ הנמצא לא רחוק מזרחה מקבוץ רמת רחל. משם המשיכו למוצב נוסף שהיה במקום בו נמצאת כיום השכונה הר חומה של ימינו (ג’בל אבו רניים). משם המשיכו הכוחות של הסיירת ושחררו את גוש עציון וחברון, לחימה שעברה ללא קרבות משמעותיים.
הסיירת הירושלמית הייתה משפחה קטנה של לוחמים מגובשים. מוני בן-ארי מפקד מחלקה בסיירת, סיפר שהחיילים היו מגיעים ללא קיטורים וחשבון של זמן. בדרך כלל כשהגיעו לא ידעו מתי ישתחררו. הם התייצבו כי ידעו שצריכים אותם וגם אז לא תמיד עם צו קריאה מסודר. האווירה הייתה אינטימית וחברית, כולם הרגישו בה כמשפחה מגובשת אחת.
בקרב שהתרחש במוצב הפעמון במהלך מלחמת ששת הימים (ב 5/6/67) נפלו ארבעה חיילים מלוחמי הסיירת.
מפקד החטיבה במלחמת ששת הימים אל”מ אליעזר אמיתי כתב במבוא לחוברת זיכרון לחללי הסיירת את הדברים הבאים:
“ויכוח ער היה נטוש שנים רבות בצה”ל, הסיירת החטיבתית מה היא, יחידת סיור או יחידה מעולה לביצוע פעולות לחימה? ויכוח זה הוכרע מזמן. יחידת הסיור מיועדת גם לאסוף ידיעות וגם ללחימה. לי היה ברור מראש שבתנאי הלחימה בירושלים, קשה יהיה לבצע חדירות עמוקות לאיסוף ידיעות ומכאן שהסיירת הירושלמית חייבת להיות חוד החנית בלחימה של החטיבה. ולכן כל הזחל”מים לסיירת, ולכן צוות הטנקים עם הסיירת.
לא לבד עשיתם את המלאכה במלחמת ששת הימים, כל יחידות החטיבה עשו עבודה נהדרת, אך הייתם ללא ספק היחידה שהלכה לפני המחנה, היחידה שהובילה את החטיבה להישגיה הגדולים. זכיתם להיות הראשונים לפתיחת המתקפה על הגדה המערבית, הובלתם את ההתקפה על ארמון הנציב, ‘מוצב הנקניק’, ו’מוצב הפעמון’ הידוע לשמצה בצור-באחר. מאוחר יותר הייתם חוד החנית להשתלטות החטיבה על הר חברון. לא בחינם הושגו הישגים אלה. שילמתם בדמם היקר של מיטב אנשיכם...” (ע’ בן רוני (וכסלר), י’ קורן (עורכים), ירושלמים של זהב, הסיירת הירושלמית במלחמת ששת הימים, ירושלים 1968, עמ’ 9).
יחידה קטנה אך איכותית תרמה רבות לירושלים המורחבת ושם הרחוב בשכונה מעיד על ההוקרה הרבה לפעילות זו.

נבי סמואל
האתר נבי סמואל אומנם לא שייך להנצחה הקשורה לירושלים בשכונה אבל הוא קשור ליום זה בצורה משמעותית. על פי המסורת יום פטירתו של שמואל הנביא חל בכ”ח באייר. את נבי סמואל ניתן לראות היטב מנקודות גבוהות בשכונה במבט לכיוון מערב.
נבי סמואל ממוקם בראש רכס ארוך שכיוונו מזרח-מערב בגובה של כ 900 מ’ מעל פני הים. בין שכונת רמות לבין גבעת זאב. המקום שוכן כיום מעל לכביש המחבר בין שתי השכונות. בעבר הוא שכן בסמוך לדרך הראשית לירושלים מאזור המישור דרך מעלה בית חורון. למקום יש מקורות מים מגוונים: שני מעיינות אחד ממזרח והשני הנובע עד היום מצפון ומעט יותר נמוך מן הפסגה. בנוסף לכך מצויים בגבעה בורות מים רבים אחד מהם מצוי בסמוך למבנה עצמו בחלק הדרום מערבי. בתקופות קדומות כמו גם היום היה האזור מוקף בבוסתני פרי.
בגלל גובהו של המקום והאפשרות לצפות ממנו למרחוק הוא הפך לאורך דורות רבים להיות מקום אסטרטגי וחשוב בדרך לירושלים וממנה לכיוון צפון. ויש לכן גם אומרים שהשם היאה למקום זה הוא המצפה נזכר במקורות מתקופת המקרא וימי הבית השני.
במהלך הקרבות באזור ירושלים במלחמת ששת המים בשישי ליוני 1967 עלתה למקום חטיבת הראל בפיקודו של אורי בן ארי. היא כבשה את גבעת הרדאר (היישוב הר אדר של היום), משם דרך הכפר בידו לעבר נבי סמואל. מתחם נבי סמואל עצמו, שהיה מוקף בתעלות קשר (אותן ניתן לראות עד היום) נכבש כמעט ללא קרב. משם הכוח המשיך, כפי שציינו ושיחרר את גבעת שאול (תל אל פול) ואזור פסגת זאב של היום. אירועים אלה התרחשו לפני ארבעים שנה בדיוק כחלק מהשתלטות צה”ל על יהודה ושומרון.

פסגת זאב ארבעים ושלוש שנים לאיחוד העיר – עיון דמוגרפי
פסגת זאב אומנם לא עלתה לקרקע מיד עם שחרור העיר, אבל שכנתה מצפון, שכונת נווה יעקב נבנתה מיד לאחר המלחמה. פסגת זאב החלה להתאכלס 18 שנה לאחר שחרור האזור. פסגת זאב נבנתה מתוך מטרה לחבר בגוש התיישבות בין הגבעה הצרפתית לבין נווה יעקב ולעבות את האוכלוסייה היהודית בצפון העיר. השכונה נבנתה בשלבים על רבעיה השונים, עליהם כתבנו באחד הגיליונות הקודמים בהקשר לעשרים וחמש שנות קיום השכונה.
43 שנים לאחר שחרור האזור מעניין לעיין במצב הדמוגרפי בו פסגת זאב נמצאת בהקשר הרחב של ירושלים.
נכון לשנת 2009 בירושלים מתגוררים כ 765 אלף תושבים. מהם 495 אלף יהודים המהווים 65% מאוכלוסיית העיר ו 270 אלף ערבים שהם כ 35%. מגמה זו מעידה על צמצום אחוז האוכלוסייה היהודית בעיר מאז שחרורה. בשנת 1967 היחס בין האוכלוסייה היהודית לערבית היה  74% יהודים ו 26% ערבים. תמונה זו הולכת ומשתנה בגלל סיבות מגוונות ושונות שביניהם ההגירה השלילית יהודית מירושלים לפריפריה, שנובעת מיוקר דירות, תעסוקה ועוד. והגירה חיובית לעיר של אוכלוסיה ערבית שנובעת בין השער מהרצון להישאר בשטח הישראלי ולא מעבר לגדר וכמובן מסיבת הריבוי הטבעי של האוכלוסייה הערבית שלאורך שנים רבות היה גבוה מזה של היהודים.
התחזית לשנים הבאות אינה וורודה והגורמים השונים העוסקים בנושא מתריעים שיש לעודד הגירה יהודית לעיר ולהגדיל את המשיכה אחרת נאבד את הרוב היהודי בירושלים בפרק זמן קצר.

פסגת זאב ונווה יעקב  12% מאוכלוסיה יהודית בירושלים
בהתמקדות על פסגת זאב בנושא האוכלוסייה חשוב להדגיש ששכונות פסגת זאב ונווה יעקב מהווים כ 12% מהאוכלוסייה היהודית של ירושלים. אוכלוסיית נווה יעקב כוללת 20,200 נפשות ואוכלוסיית פסגת זאב כוללת 41,900 נפשות (נכון לשנת 2009). סה”כ אוכלוסיית צפון ירושלים היהודית כוללת 62,000 תושבים מתוך אוכלוסיה של כ 500 אלף יהודים בעיר.
בהתחשב בכך שתושבי צפון העיר הערביים מהווים מספר דומה (בית חנינא 26,800 תושבים, שועאפט 37,400 תושבים= 64,000). הרי שגוש ההתיישבות היהודית מצפון לעיר הוא משמעותי ביותר בהיבט של פיזור האוכלוסייה היהודית בעיר.
הנה כי כן, ירושלים המאוחדת והרחבה היא בהחלט דבר שיש להתגאות בו לאחר 43 שנים, אך מנגד אסור לנוח על זרי הדפנה כיוון שעדיין ממתינים לעיר וליושבים בשכונותיה הרבה אתגרים על מנת לשמור על מעמדה וייחודה של העיר.

לקריאה נוספת
ע’ נרקיס, אחת ירושלים, עם עובד, תל אביב תשל”ה.
ע’ נרקיס, דפים שנותרו על השולחן (עורך, ח’ ניראל), הספריה הציונית של ההסתדרות הציונית, ירושלים תשס”א, עמ’ 200-185 (משם התמונה של הכניסה לעיר).
נ’ שרגאי, תכנון, דמוגרפיה וגאופוליטקה בירושלים, בעקבות הדיונים על תכנית המתאר לירושלים, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ירושלים 2010.