בפסגת זאב מרכז, בחיבור בין רחוב משטרת היישובים ורחוב חיל האוויר קיימת כיכר (בעצם מפגש רחובות) הקרוי על שם הגדוד השישי של הפלמ”ח. לגדוד זה היסטוריה מפוארת ועשירה רק היסטוריונים שעוסקים במלחמת העצמאות בקיאים בה. נזדמן לי להכיר את אחד החיילים שלחמו בגדוד זה והוא הסכים בשמחה לשתף אותנו בחוויותיו מאותם הימים. כיוון שהסיפור עוסק בלחימה בירושלים והדרך אליה וכיוון שגדוד זה מונצח בכיכר בשכונה חשבתי שמן הראוי להעלות את הדברים על הכתב בימים אלה של ערב יום העצמאות השישים ושתיים למדינת ישראל. את הרשימה חלקנו לשני חלקים.

יהודה זיו
ביקשתי מיהודה זיו שיציג עצמו בפני הקוראים כרקע לסיפור הגדוד.
לאחר שירותי בפלמ”ח (1945-1943) עליתי לירושלים, כדי ללמוד בבית המדרש למורים על שם דוד ילין (בבית הכרם). אך בתחילת שנת הלימודים השנייה, מיד לאחר ליל כ”ט בנובמבר, החלה מלחמת העצמאות – ואני שבתי לשירות פעיל בפלמ”ח ונמניתי, מטבע הדברים,  עם יחידת מלווי השיירות הירושלמיים, אשר נשאה את כינוי הסתר “פורמאנים” (מן הגדוד השישי של חטיבת פלמ”ח-”הראל”). תחילה הייתי במחלקה, שאבטחה את מעלה שער-הגיא ממרום רכס המשלטים שמצפון לו – ואנשיה הם שהיו בין הל”ה, אשר יצאו לעבר גוש-עציון ולא שבו... בשל פציעה ברגל ימים אחדים לפני-כן (בעת פשיטה על הכפר דייר-איוב, בפתח שער-הגיא), שמנעה ממני את היציאה עימם, גם לא חזרתי עוד אל משלטי שער-הגיא – וכיון שהייתי אז מן המעטים, אשר היה בידם רישיון נהיגה, נעשיתי נהג רכבי ליווי בשיירות עצמן (במונית של “אגד” או בטנדר, שהותקנו בהם “סליקים” של נשק, וכן במשורייני “סנדביץ’”).

הגדוד השישי מונצח בבית הפלמ”ח
לאחרונה נחנך בבית הפלמ”ח בתל-אביב “אולם מלווי השיירות" – ספיח של שנת “שישים לישראל". מטבע הדברים, עוצב האולם בדמות משוריין ליווי מימי תש”ח. אנחנו כינינו אותו אז “משוריין סֶנְדבִיץ’”, כי השריון שלו היה עשוי כעין כריך - שני לוחות פלדה, כל אחד בעובי שלושה-ארבעה מ”מ בלבד, שביניהם לוחות עץ בעובי ארבעה ס”מ.  
לכל השבים ושואלים אותי היום: “איך הצלחתם להתמודד במלחמת העצמאות עם המצור על ירושלים, עם השלג והקור בחורף תש”ח, עם הקרבות הקשים ובייחוד עם נפילת החברים"? אני נוהג להשיב: “אומנם היינו אנשי “הָרֶזֶרְבָה הירושלמית” (המונח “מילואים” טרם בא אז לעולם), מוותיקי הפלמ”ח - אך צעירים עדיין: נערות ונערים סביב שנות העשרים (קצת פחות וקצת יותר), אשר בגרו לפתע בְּאֵימֵי המלחמה. שובבות הנעורים היא שסייעה לנו לעמוד בכל אלה!”. ואכן, עוד לפני שכתב חיים גורי את שירו הנודע, כבר היה בפינו זמר מאולתר משלנו על “בַּאבּ אֶל-וַאד” - זמר פִּרְחָחִי ומתגרה, שבו פָּרַקְנוּ ב”הומור שחור”, על פי דרכנו, את כל המתח ואת הפחד המסותר:
כשנמות, תקברו אותנו
בהרי באב אל-ואד.
שם ישנם צלפים, היורים כדורים
– כדורים של חודרי שריון...
בֶּנִי מַרְשַׁק, ה”פּוֹלִיטְרוּק” (קצין ההסברה) המיתולוגי של חטיבת “הראל” (10) – שכבר היה אז “חְ’תִיָאר”, מבוגר מאיתנו בכמה וכמה שנים טובות – לא הבין את הצורך הפרוע שלנו  בהתפרקות, וכשהיינו שואגים בקולי-קולות את השיר המאולתר הזה, היה שב וגוער בנו: “לא נמות! נחיה, נחיה!!!”...

הפורמנים חלק מהפלמ"ח
מלחמת העצמאות החלה, כזכור, במאבק על הדרכים. בבוקר שלאחר ליל כ”ט בנובמבר 1947, בצומת נְחָלִים שמדרום לפתח-תקווה, נורו היריות הראשונות על שני אוטובוסים שיצאו מחדרה ומנתניה לעבר ירושלים ונפלו שבעת חלליה הראשונים של המלחמה. הידיעה על כך הגיעה לירושלים בעיצומה של השמחה על החלטת עצרת או”ם – ומתוך מעגלי הרוקדים שלפו אותנו, אנשי “הרזרבה” של הפלמ”ח, אחד-אחד. כך הוקמה יחידת מלווי השיירות הירושלמית.
מטה יחידת הליווי שלנו היה בחדר מס’ 16 של אגף קרן היסוד בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים. מתחת לחלונו קבוע היום לוח זיכרון בזה הלשון:
בחדר הזה פעלה
מפקדת ה”פוּרְמָנִים”,
מלווי השיירות לירושלים
במלחמת העצמאות – אנשי הגדוד השישי-פלמ”ח (3.1948-12.1947).
הם היו פלמ”חאיות  ופלמ”חאים – אנשי “הרזרבה הירושלמית” וצעירים מהכשרות הפלמ”ח בהתיישבות וּמֵרַחְבֵי הארץ. עם פרוץ המערכה על ירושלים ועל הדרך אליה הם ליוו, תחת אש אויב, שיירות מזון, אספקה ונוסעים אל העיר המכותרת. רבים שילמו בחייהם. יחד עם נהגי מוניות, משאיות ואוטובוסים, העניקו חיים  לעיר הנצורה.
כאשר נחסמה הדרך אל העיר, צורפו ה”פורמנים” אל חטיבת פלמ”ח-הראל ונטלו חלק בקרבות העקובים מדם לשחרור ירושלים.
בחדר הסמוך לחדר 16 ישב בשעתו יו”ר קרן היסוד בכבודו ובעצמו, לייב יפה, אשר נהרג ביום 13 במרס 1948 בפיצוץ מכונית התופת שהוחנתה מתחת לחלונות שני החדרים – כשבחדר שלנו נהרג אז יוסי מרגלית ונפצעו רוּתָה קַרְפּוֹבְסְקִי (נֶטֶל) ו”יוּסְפָה” ירושלמי.




שמעון פורמן
כדי להסוות את פעילותנו, בעוד הבריטים בארץ, נקבע על דלתו של חדר 16 – כמו על כל הדלתות הסמוכות - שלט, הנושא את כינוי הסתר “שמעון פוּרְמַן”. באותה עת היה מקובל עלינו, כי שם זה נבחר בשל משמעותו המילולית - “איש נסיעות” באידיש, כלומר “שמעון העגלון”, המוביל מצרכים ואנשים ומביאם אל יעדם במיומנות ובנחישות. כך זכינו גם אנו בכינוי “פוּרְמָאנִים” - אך לימים נתברר, כי מאחורי כינוי הסתר היה גם איש של ממש: שמעון פוּרְמַן, חייט גברים משכונת מקור-ברוך ומא”ז (מפקד אזור) גבעת-שאול והכפר לִיפְתָא, במבואותיה הצפון-מערביים של ירושלים – שמטבע הדברים נכללו בתחום אחריותו גם השיירות ומלוויהן. בני משפחתו מספרים, כי בעת ההיא היה ה”קוֹד” להתארגנות שיירה לירושלים: “נוסעים לשתות קפה אצל שמעון פורמן!”...  
ליחידת ה”פורמאנים” היה אז גם סמל:  משוריין “סֶנְדְבִיץ’” מכונף, מתוצרת מִטְבַּעַת הסמלים והסיכות של “שמואל קְרֶצְ’מֶר ובניו” ברחוב הסולל (היום – רחוב החבצלת) בירושלים. למרות ה”זֶקְס” (כינוי המחתרת למחתרת), ענדנו אותו בגאווה על חזותינו - בייחוד כשמצאנו עצמנו לימים משמשים גרעין לַגְּדוּד המשוריין הראשון של צה”ל ב”חטיבה שבע” (“החטיבה החדשה”), אשר נקרא תחילה “חֶמֶ”שׁ (חיל משוריינים) א’” ולימים “גדוד 73”. אך הסמל לא סייע לנו, לצערנו, בעת ההתקפה הכושלת על משטרת לטרון...

ליווי השיירות בדרך לירושלים    
פרק השיירות נטל את ארבעת חודשיה הראשונים בלבד של מלחמת העצמאות –  בין דצמבר 1947 לבין סוף מרס 1948 (ערב מבצע “נחשון”). למרות ההתקפות החוזרות ונשנות על השיירות, לא נותק קשר התחבורה ממישור החוף לעבר ירושלים והוסיף להתקיים – בעיקר הודות לעוז רוחם ומסירותם של הלוחמות והלוחמים של הפלמ”ח, מיחידות מלווי השיירות: ה”פוּרְמָאנִים” בירושלים (מאנשי הגדוד השישי של “הראל”) ויחידת “זהבי” בתל-אביב (מאנשי הגדוד החמישי), שכינויה היה סתם “שֵם קוֹד”. ראויים להיזכר גם הנספחים, מיחידות חי”ש (חיל שדה) והנוטרים (משטרת היישובים העבריים – מי”ע, שגם על שמם רחוב בפסגת זאב מרכז) של “ההגנה”; עם הנהגים האמיצים של המשאיות, האוטובוסים והמוניות, אשר המשיכו להפעיל את קווי התחבורה מירושלים – לעבר תל-אביב, נווה-יעקב ועטרות, ים-המלח וגוש-עציון – ובחזרה אליה.
בארבעת חודשי פעילותם הספיקו ה”פורמאנים” ללוות ולאבטח מאתיים עשרים וארבע שיירות של כלי-רכב. לבד מאוטובוסים ומוניות, עלו בשיירות הללו אל ירושלים בעיקר כשלושת אלפים משאיות ובהן כעשרת אלפים טונות של מזון, ציוד ואספקה – מטען חיוני שלא יכול היה להגיע אל העיר, המוקפת כוחות ערביים עוינים, בשום דרך אחרת..יפה אמר בֶּנִי מַרְשָק בטכס יום הזיכרון, שנערך לימים לרגלי אנדרטת החטיבה בקריית-ענבים:  
“בכל  ההיסטוריה הצבאית,  בעולם כולו,  לא נודעה עוד יחידת צבא שרוחב החזית בה לחמה לא היה אלא רוחב של כביש –  ומידת רוחב זו היא שקבעה גורלה של מדינה”.
ואכן, בעניין זה לא הִרְבָּה בני להגזים, כדרכו...  הגדרה קולעת זו – “חזית ברוחב של כביש” – הייתה אמורה, מטבע הדברים, לשמש גם כותרת לחנוכת אולם מלווי השיירות. אך, משום-מה, היה ניסוחה כושל: “מלחמה ברוחב הכביש" – ניסוח ראוי לשמש “לוֹגוֹ” למבצע של מע”ץ להרחבת כבישי ישראל, אך הוא רחוק מרחק רב מכוונתו המקורית של בֶּנִי!


לקריאה נוספת
עמיקם גורביץ’ (עורך), פלמ”ח  עלון עמותת הפלמ”ח, 9, ללא מקום הוצאה, אדר תש”ע.