בית כנסת הרמב”ן שברחוב אמציה בשכונת המושבה היוונית בירושלים הוא בית כנסת ותיק, מוכר וידוע בניהולו של הרב בני לאו.  לבית הכנסת הגעתי לאחר שמרים רוונה, מטיילת שטיילה בסיוריי ומתפללת בבית הכנסת, מסרה לי שקיימות פרוכת ומפת שולחן לבמת בית הכנסת, שנתרמה על ידי משפחת גולדווסר, תושבי המושבה הגרמנית. כיוון שמשפחת גולדווסר היתה משפחה ידועה בכפר העברי נווה -יעקב החלטתי להתחקות אחר הפרוכת והמפה, בבית הכנסת הרמב”ן. הגורם המזמן לפרסום רשימה זאת בימים אלה הוא כיוון שבי”ג באדר (בעוד שבוע) ימלאו 62 שנה לנפילתו של יעקב גולדווסר ז”ל עליו ייכתב בשורות הבאות.

משפחת גולדווסר בנווה יעקב  
פנחס ושושנה גולדווסר, אשר עלו לארץ ב-1936, עברו לנווה יעקב  (‘כפר עברי’) בשנת 1943 ועסקו שם בחינוך. האב פנחס ניהל את בית הספר המקומי שכלל כמה עשרות ילדים ולימד בו  בשנים 1948-1943, האם שושנה הייתה גננת. הם התגוררו במקום עד לפינוי היישוב במלחמת העצמאות.
יעקב, אחיינו של פנחס הגיע ארצה מאירופה  מיד לאחר  המלחמה, בראש השנה  תש”ו (1946), נצר אחרון למשפחתו  העניפה שנרצחה בשואה. בן 21 שנים היה, ונקלט בחום בבית משפחת דודו. יחד ערכו סיורים רגליים באזור והגיעו תוך כדי כך גם לאוניברסיטה בהר הצופים. המקום הרשים אותו מאוד, הן בנייני האוניברסיטה הן הנוף סביב. הוא נרשם לשנת הלימודים  תש”ו 1945/6 במחלקה למתמטיקה. השנה הראשונה של הלימודים עברה בקושי, בסופה אמר שתחום זה אינו מתאים לו והוא חשב לזנוח את התחום האקדמי ולעבוד כחשמלאי, מקצוע שאותו רכש במהלך גלגוליו בתקופת המלחמה. לאחר התייעצות עם דודו, החליט ללמוד בשנת הלימודים תש”ז (1947) בפקולטה למדעי הרוח, בחוג להיסטוריה ישראלית ולארכיאולוגיה, בראשותו של  הארכיאולוג פרופ’ בנימין מזר. החיים, נופי המקרא הפזורים סביב לירושלים והאוניברסיטה הסמוכה למקומות שבהם התרחשו האירועים, הוסיפו נדבך חשוב מאוד להחלטתו על כיוון לימודיו.

שיירת עטרות-נווה יעקב
החודשים הראשונים של 1948 היו חודשי המלחמה והמצור שערך הלגיון הערבי-ירדני על  עטרות ונווה-יעקב, יישובי צפון ירושלים. החיים בנווה יעקב היו קשים. במקום חיו מספר משפחות מצומצם, ובמשך השנה נוספה יחידה של כמה עשרות חיילי חי”ש להגנה על הכפר. לא התקיים קשר רצוף עם ירושלים, פעם בכמה ימים יצאה שיירה של כמה מכוניות לעיר, וחזרה לאחר ימים מהיישובים הנצורים  לירושלים. החוסר במזון והמחסור בציוד לחימה  הורגשו היטב. נעשו כמה ניסיונות להצניח ממטוס “פרימוס” מזון וציוד ליישוב המבודד, אך חלק מן הציוד נפל בידי הערבים. יעקב  שהתגייס ל’הגנה’, עשה חלק מן הזמן בלימודים  (הלימודים בהר הצופים הופסקו כליל!) והשתתף בנווה יעקב  בעזרה מנהלית ביום ובשמירה ובהגנה במשך הלילה. בלילות חלק לעתים בשמירה עם דודו פנחס, ויחד היו מעלים זיכרונות משפחתיים, על בני משפחתם שלא הצליחו להגיע ארצה וידם של הגרמנים השיגה אותם. יעקב לקח חלק פעיל  בהגנה על היישוב מול התקפות והפגזות הלגיון הירדני.
ביום שני, י”א באדר ב תשס”ח (22/3/48) הגיעו ליישוב בשעת הצהרים שתי מכוניות עם משמר ועמדו ברחבת הכפר. יעקב עלה על אחת מהם  כדי להגיע לירושלים, למסור לפרופסור  את עבודתו על לוד, לערוך כמה סידורים, לקנות מתנות לילדים לקראת חג הפורים הממשמש ובא ולחזור לנווה יעקב .
יומיים לאחר מכן , בי”ג באדר ב’ 24.3.1948, יעקב הגיע למקום הכינוס בירושלים לקראת יציאת השיירה עם אנשי חי”ש, לנווה יעקב ולעטרות.  התור לחזור בשיירה ליישובים היה ארוך. רבים רצו להצטרף כדי לחזור הביתה. השיירה כללה שני כלי רכב משוריינים, משאית ואוטובוס,  בפיקודו של כרמי אייזנברג. היא יצאה לדרכה לכיוון צפון ונתקלה בשועפאט במוקש, במחסומים ובירי כבד של הפורעים הערבים. השיירה נתקעה בדרכה לא רחוק מגבעת שאול (תל-אל-פול).  המון ערבי מן הסביבה התנפל על השיירה. הרג את רוב נוסעיה, שרף את המכוניות ושדד מכל הבא ליד.  נהרגו ארבעה-עשר מהנוסעים, ביניהם יעקב,  ובכללם גם הנהג הוותיק של קו עטרות-ירושלים, יענק’ל גולדברגר איש עטרות. תיאור הטבח נמצא גם בדיווחים של ג’ון בגוט גלאב, שהיה ממפקדי הלגיון הערבי שנכח במקום, וניסה (לדבריו) לעצור את האש שכוונה לעבר השיירה.
***
תושבי נווה יעקב , יחד עם תושבי עטרות, עמדו בגבורה במצור ובהתקפות הלגיון הערבי עד 17 במאי 1948. חברי עטרות נצטוו לסגת לנווה יעקב  בערב הכרזת המדינה, ולהילחם יחד באויב כדי לעכב את מתקפת  הערבים על ירושלים. הם עיכבו את המתקפה מצפון לעיר בשלושה ימים, שהיו קריטיים להתארגנות הכוחות בירושלים לאחר עזיבת האנגלים. הם החזיקו במקום עד שלא נותרה להם תחמושת, חלקם נהרג  ורבים נפצעו. בליל ה-17 במאי  1948 קברו את ההרוגים, נשאו אתם את הפצועים ונסוגו ברגל להר הצופים בירושלים.  שני היישובים נהרסו ונשרפו כליל.  

משפחת גולדווסר בירושלים ובית הספר ‘נווה יעקב’
משפחת גולדווסר עברה מנווה יעקב למושבה הגרמנית בירושלים וקבעה שם את ביתה.  לבנם  שנולד ב-1952 קראו יעקב על שם  האחיין שנפל. האב פנחס ייסד בית ספר לבנים בקטמון, ניהל אותו וקרא לו על שם היישוב שנעזב “נווה יעקב”. בית הספר היה קיים כעשרים שנה ברחוב רחל אמנו ובמשך השנים התחנכו בו  מאות מילדי הסביבה.
בין התלמידים שסיימו את חוק לימודיהם בבית הספר היה אברהם בוננו, כיום תושב פסגת זאב, שהעביר לי צילום של תמונת המחזור שלו משנת תשט”ו (1955). בו נראה פנחס גולדווסר, מנהל בית הספר עם התלמידים וצוות המורים (ראו תמונה מצורפת).
פנחס  המשיך לנהל את בית הספר עד 1969. בית הספר נסגר  והתאחד עם בית הספר השכן,  ‘יהודה הלוי’.



בית הכנסת הרמב”ן בראשית דרכו
בשנות החמישים של המאה ה-20 עם העברת משרדי הממשלה לירושלים נבנו בירושלים שיכונים לעובדי מדינה. חלקם היו ברח’ יהושע בן נון במושבה היוונית. בין  התושבים באזור– חלקם הגדול היה פקידים בסוכנות או במשרדי ממשלה - התארגנה קבוצה שביקשה להקים מניין משלה ברוח אנשי המזרחי וחיפשה  מקום להתפלל.  הם הגיעו לבית הספר “נווה יעקב”. כיוון שלא היה מבנה מתאים לתפילה בשכונה השתמשו התושבים בבית הספר כמקום תפילה זמני. הם התפללו במקום עד לסוף שנות החמישים, כאשר נבנה בית הכנסת הרמב”ן במקומו הנוכחי ברחוב אמציה.
גם פנחס גולדווסר ובני ביתו היו בין המתפללים במניין בבית הספר ולאחר מכן בין מייסדי משכן הקבע בבית הכנסת הרמב”ן.

המפה והפרוכת בבית הכנסת הרמב”ן
לימים, יעקב הצעיר (בנם של פנחס ושושנה) סיים את שירותו הצבאי כקצין צנחנים, המשיך בלימודיו לתואר הנדסאי תעשייה, והצטרף  למחלקת החבלה במשטרת ישראל. חודשיים לאחר  מכן, בי”ז בכסלו תשל”ח, נפל במילוי תפקידו במהלך ניסוי במטעני חבלה במעלה אדומים.  
משפחת גולדווסר תרמה לארון הקודש פרוכת קטיפה לבנה מעוטרת ברקמות כסף, ‘קדש את שִמך על מקדישי שמֵך’ ‘וזכרתי את בריתי יעקב’ (מתוך תפילת יום הכיפורים) ומפה לבמת בית הכנסת, לזיכרון יקיריהם, הבן והאחיין. המפה והפרוכת מעטרים את בית הכנסת בחגים ובימים טובים עד היום הזה.  
ברוך וסלי המשמש גבאי של בית הכנסת הרמב”ן כבר שלושים וחמש שנה שמח לחשוף בפני את המפה והפרוכת. הוא גם סיפר על מעורבותם הפעילה והמבורכת של משפחת גולדווסר בחיי הקהילה במקום לאורך שנים רבות.

הנה כי כן, סיפור גבורה של חייל שנפל ליד פסגת זאב בשנת תש”ח בדרך לביתו שבנווה יעקב, מונצח בבית הכנסת הרמב”ן בצדה האחר של ירושלים. בן דודו של יעקב הקרוי אף הוא יעקב, נפל שנים רבות אחריו וגם הוא מונצח שם. סיפור של שני חיילים ומשפחה השזורים בעשייה הציונית מצפון לירושלים.

תודות
למרים רוונה תושבת המושבה היוונית שמסרה לי את המידע על הפרוכת בבית הכנסת.
לעטרה קליגמן, בתם של פנחס ושושנה גולדווסר.
לברוך וסלי שהוסיף מידע על משפחת גולדווסר והציג בפני את המפה והפרוכת המנציחים את בני המשפחה.

לקריאה נוספת
י’ שפנייר, עורי צפון, ההתיישבות מצפון לירושלים עד תש”ח, שערים לחקר ירושלים, ירושלים תשס”ט, עמ’ 161-156.