יואל פרידלר הוא שם רחוב קטן המצוי בחלק המזרחי של פסגת זאב מזרח. הרחוב  (ללא מוצא) מתפצל מרחוב אליהו מרידור. לעיסוק ברחוב זה הגעתי בימים אלה משתי סיבות. הראשונה שבהם שבתור חבר בועדת השמות בעירייה עסקנו בישיבה האחרונה במפקדים ברובע היהודי במלחמת העצמאות והנצחתם וגם שמו של יואל פרידלר עלה והזכיר לי שבו עדיין לא עסקנו במסגרת סקירותינו בפינה שלנו. גורם נוסף שבגללו החלטתי לעסוק ביואל פרידלר בתקופה זו היה מועד נפילתו. יואל נפל בט’ בשבט תש”ח (20/1/1948), כלומר החודש לפני 62 שנה. סקירתנו תהיה קרוב ליום נפילתו מתוך רצון להנציח את זכרו.  

ראשית דרכו של יואל פרידלר
יואל נולד בהאנובר אשר בגרמניה בא’ במרחשוון תרפ”ח (27/10/1927) להורים בעלי הכרה לאומית ודתית. בן חמש עלה ארצה עם משפחתו, שהשתקעה בנחלת יצחק. בתקופת לימודיו בישיבה “תורה ועבודה” הצטרף לבית”ר וכאשר החל עובד בבית חרושת ליהלומם “מגן”, אפשרה לו עמידה זו ברשות עצמו להרחיב את פעילותו בבית”ר ואף להצטרף לאצ”ל.
פשטותו, חינו הטבעי, טוב ליבו ויושרו, הקנו לו ידידים וחברים בקרב כל חוגי הנוער. רבים מהם לא העלו על דעתם כלל כי הוא מלוחמי המחתרת, כי הוא מאלה שהשתתפו בפעולות חבלה שונות, במסילות הברזל או בגשרים. אולם כאשר חידשה ה”הגנה” את רדיפותיה, התחילה לעקוב גם אחריו, ואף שלחה מתנפלים אל ביתו. ההורים, שחרדו לשלום בנם יחידם, ביקשו לשלחו אל קרוביהם באמריקה, אך הוא סירב, בראותו בצעד זה בריחה מן המערכה. כדי להרגיעם, ניאות לעבור לירושלים וללמוד ציור בבית הספר “בצלאל”, ולמעשה היה מהפעילים ביותר בפעילות האצ”ל בירושלים.

הרובע היהודי במלחמת העצמאות
כיוון שיואל נפל בהגנה על הרובע היהודי בעיר העתיקה נסקור בקצרה את האירועים שהיו במקום באותם חודשים. בפרוץ המלחמה הרובע  היהודי בעיר העתיקה היתה שכונת עוני מדולדלת שהגיע לכך כיוון שחלק מהתושבים היהודים עזבו את המקום במהלך תקופת המנדט, בגלל בעיות ביטחון וסיבות אחרות. בתקופת מלחמת העצמאות גרו ברובע כ 2,500 תושבים בעוד שבעיר המערבית גרו קצת פחות ממאה אלף תושבים. ערב המלחמה הרובע היהודי היה מנותק מהחלק המערבי של העיר גם מבחינה פיזית וגם מבחינה חברתית.
עם פרוץ המלחמה ההגנה מינתה את אברהם הלפרין להיות המושל הצבאי שהיה אחראי גם על העניינים הצבאיים וגם האזרחיים.
הגנת הרובע נפלה על כתפיהם של כ 230 מגינים, בפועל לחמו לא יותר מ 150 לוחמים בהם כמה עשרות נערים ונערות וכוח עזר שגויס מבין תושבי הרובע והוא היווה יותר ממחצית משורות הלוחמים.
עיקר הלוחמים ברובע היו מההגנה (כ 120) ואליהם הצטרפו כ 30 לוחמים מהאצ”ל והלח”י.

סופה של לחימה
במערכה על הרובע נהרגו 39 לוחמים, חלקם נערים ותושבי המקום שנפלו בעת מילוי תפקידם. נפצעו כ 130 לוחמים, אחדים מהם באורח בינוני עד קשה סה”כ נפגעו בקרבות כ 170 מתוך כ 250 לוחמים שלקחו חלק בלחימה כלומר שניים מתוך שלושה לוחמים נפגעו בקרב שזה אחוז מאוד גבוה בכל קנה מידה.
בסופו של דבר בי”ט באייר תש”ח (28/5/48) נפל הרובע לאחר חמישה חודשי לחימה, בידי הערבים ונמנעה מכוחות יהודיים גישה לרובע.
ב 28/5/48 בשעות הבוקר החל להתנהל משא ומתן להפסקת אש. בצהרים הוכרזה הפסקת אש לאחר שהכוחות המגינים הצטמצמו לשטח קטן של הרובע היהודי. מפקד הרובע משה רוסנק (שנפטר לפני שלוש שנים והונצח בשם הכיכר המרכזית ברובע היהודי)  חתם על הכניעה. כ 300 גברים מהם כ 100 לוחמים נלקחו למשטרת הקישלה ומשם הועברו לשבי בירדן. כ 1,400 תושבי הרובע הועברו דרך שער ציון להר ציון שהיה בשליטת ההגנה. בתי יהודי הרובע נבזזו ונשרפו והרובע נעזב למשך 19 שנה.

האצ”ל והלח”י ברובע היהודי
מספר לוחמי המחתרות האצ”ל והלח”י בירושלים היו רבים באופן יחסי ללוחמי המחתרות בערים אחרות ופעילותם הרבה בעיר נגד האנגלים הייתה אחת הסיבות לריבוי מספרם בירושלים. בתחילת הדרך ברובע לוחמי האצ”ל והלח”י היו כרבע ממגיני המקום. הכוחות פעלו במשותף  למרות השוני האידיאולוגי בין הלוחמים. במהלך חודש מאי 1948 לוחמי האצ”ל קיבלו את מרות ההגנה בלחימה ברובע וזאת על מנת להגיע בכוחות אחידים וחזקים ללחימה כנגד הערבים עם עזיבת האנגלים.
יואל נלחם ברובע היהודי
ביום הראשון לפרוץ המלחמה עם הערבים בנובמבר 1947, ארגן יואל  5 לוחמים, השיג נשק וירד לירושלים העתיקה להצטרף למגיני הרובע. השישה תפסו עמדה חשובה ופתחו במערכה להגנת העיר. יואל החל מגייס את בני הנוער במקום ומאמנם. כאשר באו אנשי ה”הגנה” והביעו את רצונם להצטרף, קיבלם בשמחה (למרות ההשקפה האידיאולוגית השונה ביניהם). ימים ולילות עסק יואל בביסוס העמדות וקיווה להדוף את האויב.
התקפות הערבים בירושלים, החלו – אחרי החלטת האו”ם (ב 29 לנובמבר 1947) – בעיר העתיקה, שם נמצאו היהודים מהרגע הראשון של המלחמה בסכנה חמורה. יואל נשלח על-ידי מטה אצ”ל בירושלים לפקד על יחידת אצ”ל בירושלים העתיקה, ובפעולה זו זכה להערכה רבה מצד החיילים והאזרחים בעיר.

פינוי בית החולים ‘ביקור חולים’
ביום ט’ בשבט תש”ח (20/1/1948) הוחלט לפנות את בית החולים הישן “ביקור חולים”, שנמצא באזור ערבי. בית החולים נבנה בשנת 1857 בשולי הרובע היהודי (בחלקו הצפון- מזרחי), אך לאחר המאורעות של השנים 1939-1936 היהודים נטשו את החצרות הסמוכות לבית החולים וכל האזור אוכלס על ידי ערבים רובם נוצרים. מתינותם של הנוצרים אפשרה להפעיל את בית החולים המבודד, גם כאשר פרצו המאורעות במהלך נובמבר-דצמבר 1947. בראשית דצמבר נרצח יהודי זקן שהוביל מזון לבית החולים בידי מתנקש ערבי ואז הוחלט לפנות את בית החולים.
למטרה זו יצא יואל עם עוד שניים מלוחמי האצ”ל. על פי גרסה אחת שוטר בריטי שנמצא בסביבה מסר את רובהו לידי אחד מאנשי הכנופיות, והלה פצע את שלושת הבחורים. גרסה אחרת מציינת שערבי ירה באקדחו על שלושת הלוחמים לעיני הבריטים, יואל נפצע קשה ונשאר שוכב פצוע שותת דם כשלושת-רבעי שעה כשהבריטים מונעים את פינויו ובסופו של דבר נפטר כתוצאה מאיבוד דם.
“מסור להם שירביצו בהם... שירביצו בהם הרבה...” זו היתה צוואתו של יואל לחברו, כאשר פרצו חיילי אצ”ל למקום ומצאוהו גוסס.

זיכרונות חבר ימים אחדים לפני נפילתו
“הוא היה בן יחיד, בין שלוש בנות, למשפחה אדוקה מאוד. אצלם הוא היה “הקדיש” היחיד והבן האהוב עליהם מעל לכל. יואל כיבד את הוריו, התפלל יום-יום, ואף פעם לא העליב את רגשותיהם הדתיים. הוא הבין אותם יפה, אך הם אותו לא הבינו - שני עולמות.
ראיתיו באחרונה במסיבה בחוג משפחתי. היה זה זמן מה אחר המכות והחטיפות הטראגיות וגם הוא היה בין אלה שנאלצו לעזוב את בית הוריהם ולנדוד ממקום למקום, לילה פה ולילה שם. ובמקרה נזדמן באותו מקום על מנת ללון בו. שנינו שמחנו מאוד מהפגישה הפתאומית, אך כיוון שהיו אורחים רבים, התרחקנו מהם מבלי שירגישו בנו, והסתלקנו לאחת הפינות שבמטבח, שם ישבנו ושוחחנו על ענייני יום. בין היתר סיפר שהמקרים האחרונים (ליל המלקות) מאוד השפיעו על אביו, והוא עומד על כך לשלחו לקרובים לאמריקה, וכאילו כבר הכל מוכן לנסיעה זו.
אם כן, מה דעתך? – שאלתיו. לפניי עמד פתאום בחור בעל קומה זקופה, הביט עליי בתימהון ואמר: “שום כוח בעולם לא ישכנע אותי לעזוב את ארצי בשעה גורלית זו”. “רק כעת מתחיל בשבילנו המאבק, זהו חטא שלא יכופר ולבוגד ייחשב זה שיעזוב את ארצנו דווקא עכשיו. מלחמתנו עוד טרם החלה, עלינו לדאוג שיבואו הנה מעבר לים בהמונים... אנו גוייסנו לכל החיים, מהשורה משחרר רק המוות”...
הוא הסתכל בי שוב, כשפניו חיוורים מהתרגשות ובעיניו נצצו דמעות. הרגשתי שפניי הסמיקו, לחצתי את ידו (בפעם האחרונה) ויצאתי את המטבח.
ולא עבר זמן רב וחודשו המאורעות. והוא שכח את כל חשבונותיו הפוליטיים, התגייס בין הראשונים לעיר העתיקה. כדורי האויב איחדו את כולם... לשם הלך ולא חזר עוד. רק בן 20 היה.
א.ל. “המשקיף” 23.2.48

עדות נוספת של חבר
“ביום הראשון לפרוץ המלחמה, לאחר שהערבים שרפו את המרכז המסחרי, נפוצה שמועה כי הערבים מתנכלים לעיר העתיקה. יואל, שהיה אז בעיר ושמע אף הוא על כך, ארגן מיד חמישה אנשים ובנשק קל מאוד, בכמה אקדחים ורימונים ירד לעיר העתיקה. ששת האנשים תפסו משלט חשוב אשר דרכו רצו הערבים להתפרץ לעיר, והחלו להתבסס במקום. אמנון החל מיד מגייס את הנוער של העיר העתיקה ומיד אימנם בנשק. במשך ארבעת הימים הבאים היו ששת האנשים האלה היחידים שהגנו על העיר העתיקה. אף איש מאנשי ה”הגנה” לא נראה במקום. ביום הרביעי באו אנשי ההגנה וביקשו להצטרף אל קבוצת האצ”ל ולקחת חלק בהגנה על העיר העתיקה. יואל החל לבצר ולבסס את כל העמדות. הוא ארגן אף את החיים התרבותיים של המגינים. באחד הימים צריך היה להחליפו. המפקד שצריך היה לבוא התמהמה בדרך. יואל עם עוד שניים מאנשי ההגנה הלכו לביקור חולים הישן לטלפן. בדרך נפגשו באנשי הכנופיות, אשר העבירו באותו יום את הנכים מבית החולים והבריטים שמרו עליהם. אנשי הכנופיה היו חסרי נשק. בריטי מסר לאחד הערבים את נשקו והלה פצע את השלושה. אנשי ההגנה באו ולקחו את פצועיהם, ואילו את יואל השאירו. לאחר ארבעים וחמש דקות פרצו אנשי אצ”ל למקום ומצאוהו לאחר שהערבים התעללו בו וחבלו בגופו, אולם הוא היה עוד חי.
דבריו האחרונים היו: “תמסור להם שירביצו, שירביצו בם הרבה. אני מרגיש שזה סופי, אבל היה כדאי”, ובזה נפח את נשמתו”.
הנה כי כן, שם של רחוב קטן בפסגת זאב מנציח לוחם אצ”ל שנפל בלחימה על פינוי בית חולים מבודד ברובע היהודי בעיר העתיקה, לפני 62 שנה, חמישה חודשים לפני נפילת הרובע היהודי כולו בידי הלגיון הירדני.

לקריאה נוספת
י’ אלפסי (עורך), הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, אוסף מקורות ומסמכים, מכון ז’בוטינסקי, תל אביב תשנ”ט, עמ’ 386.
ר’ יזרעאלי, הרובע היהודי במלחמת העצמאות, יד בן צבי, ירושלים תשנ”ב.