את שמה של לאה גולובצקי שמעתי לא פעם בשיחות שהיו לי עם אנשי עטרות הישנה. אולם לכלל עיסוק בדמות המחנכת לא הגעתי. עד שבחול המועד סוכות תש”ע התקשרה אלי גיה רגב, תושבת נהלל, בתה של לאה. גיה התקשרה לאחר שקבלה את ספרי ‘עורי צפון’ העוסק בהתיישבות מצפון לירושלים עד תש”ח. היא התקשרה משום שהספר נשלח אליה ולא ידעה ממי והיא חשבה שלי יש אולי קשר לעניין. אני לא הייתי קשור במשלוח הספר אבל שמחתי על הקשר שנוצר עם גיה, ממנה יכולתי ללמוד על לאה אמה ולהשלים מידע על המתיישבים הראשונים באזור.

ראשית דרכה של לאה
לאה (קרייניס) גולובצקי נולדה בשנת 1895 באוקראינה בעיירה בשם דאיצן שעל יד חרקוב. במהלך לימודיה לאה עברה שלב של הכשרה במסגרתו למדה הוראה בעברית. לאחר שקיבלה תעודת הסמכה להוראה בעברית (מבית המדרש של “תרבות” בעיר קייב) עברה לפולין שם לימדה גם כן בבית ספר של “תרבות” בעברית. רק בשנת 1925 עלתה ארצה לנהלל, שם שירתה ממניעים ציוניים כמורה בכיתות א-ב (עדיין נותרו בנהלל כמה קשישים שהיו מתלמידיה הראשונים).
בשלב מסוים פגשה את חיים גולובצקי שהיה בקבוצה של פועלי בניין בעטרות (יחד עם שבתאי לוזינסקי שהיה גם הוא מהמתיישבים הראשונים בעטרות) והם החליטו להינשא. חתונתם נערכה בירושלים ב א’ בטבת תר”צ (1/1/1930) גיה לא יכלה לספר משהו מיוחד על החתונה, לא הרבו לדבר על כך ותמונות ודאי לא קיימות. גיה (אביגיל) נולדה בשנת 1932 בעטרות והייתה בתם היחידה של לאה וחיים.

גיה בעטרות
את לימודי בית הספר היסודי למדה בעטרות. לאחר שגמרה את חוק לימודי היסודי עברה לנהלל להמשך הלימודים בתיכון.
גיה זוכרת את עטרות כמקום נפלא. אפילו הזיכרונות מההתקפות והיריות על הכפר זכורים כחוויה. כשאמה הייתה משכיבה אותה על הרצפה להתגוננות. ימים אלה זכורים לא כטראומה. חיי היום יום בחיק הטבע היו משולבים במשחקים באווירת חופש עם בעלי החיים בכפר.
להוריה של גיה, לאה וחיים גולובצקי היה משק מאוד מפותח (יחסית לימים ההם) ומאוד מסודר. היו להם 12 פרות חולבות. אחד הקשיים המשמעותיים במקום היה חוסר מים ומשום כך עשו כל מאמץ לאגור אותם. חיים גולובצקי בנה מתקנים לאיסוף מי הגשם מכל הגגות של המשק, שנאספו לבריכת אגירה (סידור יחיד במינו בימים ההם) והמים שמשו לצרכי הרפת.

מאורעות 1936
במאורעות 1936 המשק סבל מהתקפות של ערבים על המושב. באחת מההתקפות שנערכו ביום חמישי ה’ בתמוז תרצ”ו (25/6/1936) נהרג חיים גולובצקי בעלה של לאה ואביה של גיה בחצר המשק. חיים נקבר בבית הקברות בעטרות.
בגלל שהמשק של משפחת גולובצקי היה אחד המשקים היותר מסודרים בכפר, בכל פעם שאורחים ונכבדים כמו הנציב העליון הבריטי היו מגיעים לבקר בעטרות היו מבקרים במשק של המשפחה שנחשב ליפה ומסודר ומתארחים בביתם.
מספר שנים לאחר האסון חיסלה לאה את משק החי ועברה לעסוק בעיקר בהוראה.

השיר עטרות שלנו
לאה, שכאמור הייתה מורה בעטרות עסקה גם בכתיבה בנושאים הקשורים בחינוך ופרסמה אותם בבמות חינוכיות שונות. בין השאר היא כתבה שירים ומחזות לבית הספר בעטרות. בסביבות שנת 1940 היא כתבה את השיר ‘עטרות שלנו’ המביע בצורה כל כך יפה את המציאות של אותם הימים ומשום כך הפך להיות מעין ‘המנון’ של עטרות.

עטרות שלנו / לאה גולובצקי
עטרות הקטנטנה
מתנוססת על גבעה
והרים
היא עטורה
עטרות שלנו....

מוקפת סביב עצים,
גם שדות וכרמים
ומלאת פרות
חלב שופעות
עטרות שלנו...

לא עשרת בצבעים
ובשלל גוונים
ילידך
כשתילי זיתים
עטרות שלנו...

התגברת על מתנקשים
איתנה כסלעים
ומרווה
מדם בנים
עטרות שלנו...
עטרות שלנו,
בוודאי, ודאי שלנו,
אהבנוך עטרות!

לשיר המקורי הוסיפו ילדים שהיו בקייטנה בעטרות בית נוסף. והם שרו אותו במסיבת הסיום של הקייטנה. ילדי עטרות אימצו את הבית והוסיפו אותו לשיר המקורי של לאה גולובצקי.
היי שלום, עטרות
זכרך ינעם לנו מאוד
ועוד נשוב להתראות!


השיר מפרט את המיקום בו נמצא המושב באזור ההררי  ומתנוסס על גבעה ומוקף בגבעות רבות, ומכאן כמובן שמה. בעיני של לאה וגם המבקרים במקום זאת לא הייתה נקודת ישוב גדולה.
הבית השני גם מציין את ההיבט החקלאי-בוטני, עטרות מוקפת עצים אותם נטעו חלק מהמתיישבים הראשונים באזור. שדות וכרמים ניטעו על ידי המתיישבים כמקור פרנסה וכדרך להתמודדות עם בעיות המים הקשות במקום. בנוסף לענף המטעים היה במקום ענף רפת מפותח עם פרות שופעות חלב. עטרות באותם הימים הייתה אחד המשקים שתנובת החלב שלהם הייתה  רבה ומשובחת.
הבית השלישי מציין את הילדים של עטרות הנראים כשתילי זיתים. אותם ילדים שגדלו בשמחה וביצירה בתנאים כלל לא קלים התגבשו כחבורה מלוכדת ומיוחדת וכונו על ידי המבוגרים “הנוער”.
הבית הרבעי מדגיש את הקושי של החיים במקום בדמות סלעים המקשים על עיבוד הקרקע וכמובן המאורעות השונים המרווים בדם את האדמה. לאה הכירה מקרוב את הקשיים גם מתוך העבודה במשק וגם בעקבות נפילת חיים בעלה במקום.
השיר מסתיים במילים המתבקשות עם הקשר למקום מתוך אהבה...”אהבנוך עטרות”.
קיים גם בית שישי לשיר שהוסיפו ילדי קייטנה ששהו בעטרות בו הם מצטערים לעזוב את המקום, אך מבטיחים לזכור ולשוב לבקר במקום.

גיה מציינת שאמה לא הייתה מוזיקאית ולכן הותאם למילות השיר שכתבה לחן קיים. את התווים לשיר המופעים בספר עטרות כתבה יעל גולדברגר (נכדתו של יענקל גולדברגר הנהג של עטרות שנהרג בשיירה בדרכו חזרה הביתה).
את השיר שרים בני עטרות בהזדמנויות שונות והוא מהווה חוט מקשר נוסף למקום.

שומרי עטרות
ימים מספר לאחר שעטרות נעזבה כתבה לאה את רגשותיה על היחידים שנשארו במקום הלוא הם שמונה עשר חברי עטרות שנקברו שם וביניהם בעלה חיים.
“אתם, שוכני העפר, בחלקה המרובעת, עטורת שדרת הברושים, צפונית לעטרות, סלחו לנו! לא יכולנו לעמוד במאבק הקשה, ברעב ובצמא, ועזבנו. גזרנו כליה על מפעל ידינו וידיכם. רק אתם מתחת למצבות האבן נשארתם על עומדכם. אתכם לא יזיזו גייסות ותותחי הלגיון הערבי.
רק אתם נשארתם צופים ושומרים על האדמה שאת סלעיה עקרתם בידיכם, שטייבתם אותה בזיעתכם ובדמכם.
כעת שומה עליכם לשמור על עפרה ואפרה, על חורבות בנייניה ההרוסים, על הבור לאצירת מי הגשמים שזכינו בו לאחר שנות חורב וסבל רבות, על שיירי מטעיה העקורים, על מכלול כרמיה הסימטריים מרהיבי העין, על שרידי המטעים הרכיםשל ההתיישבות הנוספת שרק שנה מחפים על שממות ואדי חמזה, זה הוואדי רווה דמם של שישה עשר בני החמד.
הַרָגַזתֶם בקברותיכם.
באותו ליל עברות עת פילחו את אוויר המושב יריות מיוחדות במינן. לא יריות התקפה ולא יריות התגוננות, כי אם כעין יריות של מאבדים עצמם לדעת, יריות שניתכו על ראשי הפרות מידי בעליהם, אלה שגידלום וטיפחום, שיצאו מדי ערב לקצור בחירוף נפש מעט ירק רענן למען החיות את נפשותיהם, למען שבור את רעבונם וצימאונם?
הרגזתם בקברותיכם
עת עלו בלהבות הבניינים אשר בניתם במו ידיכם, שיפרתם במיטב יכולתכם, עת נעקרו המטעים שטיפחתם וריביתם? אתם, גואלי שממתה של עטרות, שומריה ומגיניה הנאמנים בחייכם – הופקדתם להיות שומרי שרידיה לאחר מותכם, שמרו עד עת מצוא עד יום יבוא.
ועם חצות הליל, בהינשא מעל הרמה במזרח נהי בכי התמרורים של רחל אמנו על בנים שגלו, תשמע, אולי גם מילת נחמה:
כי יש תקווה לאחריתך
ושבו בנים לגבולם”.
ירושלים, אייר תש”ח (נדפס בדבר הפועלת)

שומרי המקום
“שומרי המקום” הוא השם של בית הקברות של עטרות. השם לקוח מהמכתב שכתבה לאה ושנזכר למעלה, אך ללא קשר למקום הנוכחי. העמותה למורשת עטרות החליטה לתת לאתר הקבורה את השם לבית הקברות בהשראת המכתב משום שזה השם המתאים למקום בו טמונים חללי המושב שגם היו מעין שומרי המקום במשך 19 שנים בין מלחמת העצמאות עד לשחרור המקום במלחמת ששת הימים. בית הקברות עצמו חרב ונהרס עם הרחבת שדה התעופה עטרות. האתר עצמו מהווה קבר אחים אליו נאספו עצמות הנפטרים שהיו פזורים סביב מבית הקברות המקורי.

סוף דרכה של לאה גולובצקי
במהלך מלחמת העצמאות לאה שימשה כקשרית ביישוב עד שפונתה עם שאר הנשים והילדים. היא עזבה ביום שישי כ”א בניסן תש”ח (30/4/1948) שבועיים לפני הכרזת המדינה וכיבוש עטרות. לאה חזרה לנהלל לתחום ההוראה בבית הספר המקומי ובסמינר למורי הכפר. גם גיה הייתה שם כיוון שלמדה שם באותם הימים בתיכון.
לאה חיה בנהלל ועסקה בהוראה עד לפטירתה בשנת 1977 ושם גם נקברה.

תודות
תודות מקרב לב לגיה רגב, בתה של לאה, תושבת נהלל שבחפץ לב סיפרה על אמה ועדכנה בפרטים חשובים.  (כפי שסיפרה לי אותם בשיחה טלפונית ב 4/10/09  ו 9/10/09).

לעיון נוסף
ר’ דנון, עטרות, מושב ראשון בהרי יהודה (אריאל 178-177), תשס”ז, עמ’ 106-102; 110;    135;      151-150.
י’ שפנייר, עורי צפון, ההתיישבות מצפון לירושלים עד תש”ח, פרקי יומן, זיכרונות ומחקר, ירושלים תשס”ט, עמ’ 84-79.