את אורי נוה אוהב ארץ ישראל מורשתה ועברה אני מכיר זה שנים כידיד לסיורים ולימודים. בשלב מסוים הסתבר לי שהיה קצין בהר הצופים בתקופת מלחמת ששת הימים וגם הכין מצגת על כך. כיוון שהר הצופים קרובה לשכונתינו ומוכרת לכולם ראיתי לנכון להביא את סיפורו של אורי שיאירו את עברו של ההר מנוקדת ראות אישית מעניינת של קצין שלחם במקום.

סיפורו של אורי נוה
בתום מלחמת ששת הימים כתב מרדכי גילת את סיפורו של הר הצופים מיום הקמת האוניברסיטה,  סיפור הטבח בשיירת הדסה ב-1948. סיפורה של “המובלעת” המנותקת ממדינת ישראל ומוחזקת על ידי 120 “שוטרים” במשך 19 שנים ועד סיפורו האחרון של ההר במלחמת ששת הימים, סיפור לו הייתי שותף כקצין צה”ל מחופש לקצין משטרה. אז הייתי בן  23 והיום מלאו לי קרוב ל- 70. כמעט כל שנה ביום ירושלים אני עולה להר עם בני משפחה או חברים ומספר את הסיפור שלא יגמר לעולם.  בשורות הבאות אסקור את תולדות המקום בקצרה ואשלב בו את חוויותיי בהר הצופים, עד פרוץ מלחמת ששת הימים.

ראשיתה של האוניברסיטה העברית וראשית סיפורו של הר הצופים במאה ה20
ב- 1914 רכש ד”ר רופין, מנהל המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית מעורך דין אנגלי, סר ג’ון היל, את אחוזתו שעל פסגת הר הצופים (הרכישה נעשתה על ידי י.ל. גולדברג הנדיב הבלתי ידוע מרוסיה, שתרם את השטח להסתדרות הציונית) כדי להגשים את חזון הקמת “בית מדרש התורה, החכמה והעבודה בארץ-ישראל”, חזון שהועלה על ידי פרופ’ שפירא בקונגרס הציוני הראשון בבאזל -1897.  ב- 1918 הונחו שלוש עשרה אבני היסוד לבניין האוניברסיטה בנוכחות הגנרל אלנבי.
ביום ז’ בניסן תרפ”ה (הראשון באפריל 1925), התקיים על ההר טכס הפתיחה של האוניברסיטה, בהשתתפות  5,000 חוגגים: קשישים, צעירים, ילדים ונשים, ה”מעפילים” להר “עוד בטרם יעלה השחר”. כשעלה לבמה הלורד בלפור הישיש “פורץ גל תשואות ממושך”. אל הבמה עלו הנציב העליון סר הרברט סמואל, ד”ר חיים ויצמן, נחום סוקולוב ועמם גם הסופרים ביאליק ואחד העם. הרב הראשי לישראל הרב קוק נשא את “נאום הר הצופים”.
הקשר בין ירושלים המערבית לאוניברסיטה ולהדסה התקיים באמצעות אוטובוס קו 9 של חברת “המקשר”. באותה תקופה, מאז המרד הערבי (1936-39), הפך הר הצופים למחוז עצמאי (מס’ 11) של ההגנה, ומתחם הבניין לפיסיקה הפך לבסיס אימונים ומטווח תת קרקעי בשימוש יחידות ההגנה של ירושלים.

מאז הכרזת האו”ם על הקמת המדינה ההר היה במצור. אנשי סגל האוניברסיטה ובית החולים, בסיוע כוח של ההגנה, ביצרו את ההר, גידרו אותו, וזרעו סביבו מוקשים תוך קיום שיגרת שמירה על ההר ומתקניו. רוב ציוד בית החולים והאוניברסיטה על מעבדותיה וספריותיה הועברו למערב ירושלים בשיירות של משאיות שלוו במשוריינים. בשיירות אלה ביצעו גם סבב של החלפת לוחמים ואנשי צוות האוניברסיטה ובית החולים  הדסה.  שיירה אחת- שיירת הדסה - שהעלתה להר רופאים ואחיות, הותקפה על ידי פורעים ערביים ושבעים ושמונה מנוסעיה נהרגו.

טבח שיירת הדסה
מתחילת 1948 מצב הביטחון בהר הלך והתערער. אוטובוס שעשה את דרכו להר הותקף מהמארב ועשרה נוסעים נפצעו. בעקבות אירועים אלו הואץ פינוי האוניברסיטה והדסה לירושלים המערבית. אירועים נוספים שהשפיעו על האווירה המתוחה היה חיסולו של עבד אל קדר אל חוסייני ב- 8 לאפריל בקרב הקסטל ופעולת האצ”ל בדיר יאסין ב- 9 לאפריל. כתגובה התארגנה פעולת נקם ערבית המכוונת אל שיירת הרופאים והאחיות העולה להר הצופים. ב- 13 לאפריל -כחודש לפני הכרזת המדינה, הותקפה השיירה הקבועה שעלתה להדסה.  78 רופאים, אחיות ואנשי סגל נשרפו בתוך האוטובוסים. הכוחות הבריטיים שפטרלו במשוריינים בכביש המקביל וחיילים בריטיים רבים חזו ב”הצגה” מקרוב,  ולמרות בקשות ההגנה וזעקות הנשרפים סרבו להתערב. ההתקפה נמשכה כשבע שעות ולפנות ערב נותרו רק שרידים חרוכים של האוטובוסים, המשוריין והאמבולנס. אחד הניצולים ד”ר מטות, הצליח להיחלץ פצוע מהטבח בנוסעי האמבולנס, והגיע בזחילה על פני עשרות מטרים לבית אנטוניוס, מקום בו ישבה הפלוגה הבריטית. את הסיפור המפורט אותו סיפר ד”ר מטות אפשר לקרוא בספר “הר הצופים”.

ניסיון כבוש  ההר במלחמת השחרור
עם פרוץ מלחמת השחרור ניסו הירדנים לכבוש את ההר. כוח ירדני משוריין הגיע לשער ההר ליד בית הקברות הבריטי וניסה לפרוץ ממנו למתחם שלנו. אחד המגנים,  ירה שני פגזי ררנ”ט (מעין רימונים הנורים מרובה) אל המשוריין הראשון והעלה אותו באש. שאר המשוריינים סבו לאחור ונסוגו. בעקבות אירוע זה הרדיו הירדני דווח כי הר הצופים נכבש ובירושלים היתה חרדה ודאגה רבה לגורל הלוחמים בהר.   דיווח דומה של הרדיו הירדני קרה גם במלחמת ששת הימים. במשך השנים היו עוד תקריות אש בהם הותקפו “סיורי הפגנת הנוכחות” שנעו סביב גבולות ההר ומספר לוחמים נהרגו או נפגעו.

מחסן הנשק בהר והחלפת משמרות
מחסן הנשק בבנין הפיסיקה בו אופסן הנשק התקני כלל רובים אנגליים ומקלעי ברן מיושנים מימי מלחמת השחרור. כל אימת שהגיעה ביקורת של האו”ם הסתרנו את הנשק הצה”לי שהוגנב להר והתייצבנו עם הנשק הבריטי.
על פי הסכם שביתת הנשק עם הירדנים היו עולות להר כל שבועיים שיירות משוריינות עם שוטרים ומזון. בכל שיירה 60 שוטרים שעלו למשך חודש ימים. בדרך זו הוחלף מחצית הכוח הוותיק ומחציתו נשאר לחפיפה של שבועיים עם החדשים.
האוטובוסים המשוריינים ממלחמת השחרור המשיכו להעלות שוטרים במשך 19 שנה עד מלחמת  ששת הימים. השוטרים היו עולים במעבר מנדלבאום (על כביש מספר אחד כיום בסמיכות למלון עץ הזית), לאחר בדיקה מדוקדקת ומשפילה של חפצים אישיים שנערכה על ידי הירדנים, שכללה גם בדיקות גופניות, על מנת שלא יוברח נשק חדיש להר. הם נהגו לפתוח גם את שקי המזון והארגזים שבמשאית הנלווית לשיירה ולנעוץ בהם כידונים. האוטובוסים לוו על ידי שני ג’יפים ירדניים ושני ג’יפים של האו”ם. בתוך כל אוטובוס עמד לגיונר נושא נשק. לשוטרים לא היה נשק והם תודרכו לחטוף את נשקו של הלגיונר במקרה שהשיירה תותקף. פתרון שהיה כמובן מגוחך.
כפי שהנשק לא היה אמיתי כך גם השוטרים לא היו אמיתיים, אלא היו חיילי צה”ל מחופשים. כובע הקצינים הוחלף בכובע משטרתי. כך עליתי גם אני להר ובשל היותי על ההר במלחמת ששת הימים- במחזור אחרון -זכיתי בכובע שוטרים למזכרת.

כיצד הוברח הנשק הצהלי התקני להר הנצור?
בפועל בהר הצופים היתה תחמושת מגוונת שכללה אמצעי לחימה רבים: מרגמות, פגזים, מוקשים נגד טנקים ואפילו ג’יפים עם תול”רים (תותח ללא רתע). כיצד הם הגיעו להר?
אנחנו אנשי המילואים ששרתנו בהר לא ידענו כיצד הגיע הנשק. היחידים שידעו היו מפקד ההר שכונה בשם “מלך ההר” ואנשי המודיעין הצעירים, עשרים במספר, שכונו “נערי המלך”. הם דאגו ליצור ערפל ולשמור על הסוד מכל משמר. נדמה לי שזה היה הסוד הכמוס ביותר במדינת ישראל של אז, סודי אפילו יותר מהכור האטומי בדימונה. בלילות היו נערי המלך מעירים אותנו הקצינים ומוליכים אותנו לשטח המפורז סביב ההר. נשלחנו להביא מטענים כבדים שהכילו נשק ותחמושת,שהוברחו להר על ידי משת”פים ערבים  ובאמצעות “שיירות הקמח” של סיירת מטכ”ל -כך אמרו לנו- ממערב ירושלים היהודית דרך מזרח העיר הירדני. לילה אחד שלחו אותי עם קצין נוסף למורד המזרחי של ההר ומשם הבאנו כד חלב חתום וכבד מאד. החיילים ששמרו באותה גזרה הורחקו מהמקום כדי שלא יחשפו ל”סוד הגדול”. בלילה שאחריו לקחו אותי לצד הצפוני  של ההר אל הגדר המפרידה בין ביה”ח הדסה לבין בית הקברות האנגלי. משם נשלחתי אל תוך בית הקברות לחפש שק גדול ליד מצבה מספר שלושים ושתיים בשורה שבע. חזרתי רטוב מזיעה בגלל המשקל ובעיקר בגלל הפחד. המטענים הועמסו על עגלה אותה דחפו “נערי המלך” אל מקומות המסתור שבהר. החיילים ראו את העגלה הטעונה והאמינו לספור שהופץ על ידי “נערי המלך” כי המטען הגיע בשירות של חמורים נהוגים בידי משתפי”ם ערבים או אנשי סיירת מטכ”ל. כעבור שבועיים העירו אותנו באמצע הלילה, קשרו את עינינו והוליכו אותנו במנהרות, כשברקע נשמעת מוסיקה ערבית. אמרו לנו שאנו עוברים במנהרה שמתחת לוואדי ג’וז לעיר המערבית. לבסוף הוכנסנו לחדר אטום והסירו את המטפחות מעינינו. לפנינו התגלה שולחן ערוך לסעודת מלכים ומאחריו ערמה גדולה של כדי חלב, שקים וארגזי תחמושת פתוחים ובתוכם אבנים וחלקי מתכת, כשמעליהם גולגולת. אלו היו המטענים אותם סחבנו בלילות. “נערי המלך” ניצבו בצד מצחקקים למפלתנו.   
באותו מעמד הוחתמנו על התחייבות בלתי חוזרת שלא לגלות שום סוד מסודות ההר, לא לחיילים ולא לחברים ובני משפחתנו. צרפנו חתימתנו ל”מגילת  ואדי ג’וז” עליה חתמו כל הקצינים ששרתו על ההר לפנינו. ובכן איך באמת הוברח הנשק? את התשובה קבלתי רק שנים רבות לאחר המלחמה. על כך בהמשך.

יחידת מצוף 247
“נערי המלך” והמלך בראשם השתייכו ליחידת מודיעין שהוקמה בשנת 1956  לצורך הפעלת הכוח “המשטרתי” של הר הצופים. שם היחידה היה “מצוף” 247.
היחידה הוקמה למעשה בשנת 1956. בין השנים 1956-1948, עד להקמת היחידה, הייתה ההגנה על הר-הצופים נתונה בידי כוח פלוגתי, אשר עלה להר במסגרת הסכמי שביתת הנשק לתקופות לא קבועות, לעיתים אפילו עד שלושה חודשים. מפקד הפלוגה היה אחראי הביטחון בהר שהיה קבוע, והחיילים היו מתחלפים אחת לחודש כשמכמעט ללא היתה חפיפה בין הפלוגות. האוטובוסים שהביאו את הפלוגה החדשה ירדו כעבור שעתיים עם הפלוגה המסיימת.
לא היה גורם קבוע האחראי על הפעילות השוטפת של כל מערכות הלוגיסטיקה והמנהלה. לא היו נהלים של פעילות מבצעית ומודיעינית קבועה  ולא הייתה המשכיות. התנאים היו קשים מאוד. משום כך הוחלט להקים את יחידת “מצוף” בראשה עמד “המלך” ועמו עשרים חיילים סדירים שניהלו את ההר, דאגו להעברת הנשק ה”בלתי לגאלי” והכינו את ההר למלחמה, אם וכאשר תבוא.

פענוח סוד הבאת החימוש להר הצופים
לפני כעשר שנים בקרתי במוסיאון הנשק של צה”ל ברח’ אילת 5 ביפו.  ושם בין כל סוגי המשוריינים מצאתי להפתעתי את שני האוטובוסים שהעלו להר הצופים את ה”שוטרים”. האוטובוסים גילו את הסוד.  הגג והקירות הכפולים, שמשו כמקומות אכסון למוקשים, מרגמות, פגזים,חלקי ג’יפים,תול”רים, רובים ותחמושת. כך פעלה השיטה:  האוטובוסים המתינו במשך שבועיים במחנה שנלר ובאותה תקופה פורקו הדפנות הפנימיים של האוטובוסים והוסר הכיסוי העליון של הגג. לתוך החללים שהתגלו הוכנסו פריטי הנשק האסורים והדפנות נסגרו חזרה בברגים שנצבעו במומחיות. כשהגיעו להר פתחו “נערי המלך” את הדפנות ופרקו את הנשק והמוקשים למסתור במערת ניקנור, מערה טבעית בגן הבוטני ומקומות מסתור נוספים בהדסה ובבניין הכימיה בו הוסתרו הג’יפים. הדפנות נסגרו הברגים נצבעו והאוטובוסים שבו על עקבותיהם עם השוטרים המשתחררים שלא ידעו דבר וחצי דבר על השיטה. כנראה שבאותה שיטה הוסתר נשק  גם בעוקב המים, אותו היו אנשי האו”ם מורידים ומעלים מדי פעם להר.
אל ההר הועלו מספר ג’יפי תול”ר מפורקים לחלוטין וחלקיהם הוצפנו בדפנות  ובגג האוטובוסים המשוריינים שעלו להר. על ההר הורכבו מחדש.
היו אולי דרכים נוספות להעברת נשק, אך אותן לא גיליתי עד היום.                               

תודות
לאורי נוה על הנכונות לפרסם את פרקי היומן שלו מהתקופה שהר הצופים היתה מובלעת יהודית במזרח ירושלים. הפרק הבא יפורסם  בגיליון הבא.
ניתן לראות בגוגל את סיפורו של אורי נוה משולב מצגת עם תמונות רבות מאותם הימים .
יש לבקש בגוגל את  מצגת הר הצופים שלי       למצגת מצורפים קובצי תגובות של צופים.