במהלך חיפוש חומר בנושא מחצבות אבן באזור ההר בשנים שלפני הקמת המדינה הגעתי לספר שהמליצו לי עליו העוסק בתיאור האזור. אריה ליפשיץ שכתב את הספר דרך עקובה מתאחר את הסביבה בשנות העשרים של המאה העשרים. הוא מתאר סיור שערך מצפון לירושלים באזור הכפר ענתות. בשורות הבאות נביא מעט מניחוחות התקופה כפי שחווה אותם הכותב בסיור שערך לפני כתשעים שנה בכפר והסביבה אותו אזור שאנו מכירים היום אבל בתנאים ואוירה מעט שונים.
נסיעה משער שכם לכיוון ענתות
שקטה הייתה הדרך מצפון לירושלים, העולה לרמאללה ולשכם. אין כאן, כמו בדרך המתפתלת לתל אביב ולמושבות יהודה, אותה טיסה בלתי פוסקת של מכוניות ואופנועים ומשאיות ההומים וסואנים ביום ובלילה. מצפון לירושלים עדיין לא חדר המרץ היהודי-החלוצי הבא להכשיר שטחי אדמה להתיישבות ולתעשייה. מנמנמת לה הסביבה, גושי סלע ירבצו בכובד השממה, קוץ ודרדר. פה ושם הולך פלח אחרי מחרשת העץ; כפרו נתון במצוקה.
על יד שער שכם עמדו נהגים ערביאים ותוך כדי הכרזות על שירות הנסיעה הנוח והזול נחפזו לחטוף כל מי שנראה להם מרחוק כ”רכּיב” (נוסע). סקרנות מיוחדת עוררה אצל העוברים ושבים פגישתנו הידידותית עם מכרינו הפלחים הערביאים אשר באו עד כאן כדי לקחתנו לכפרם.
לארץ בנימין
שתי מכוניותינו פנו מדרך המלך לדרך צדדית היורדת בצלעות ההרים עד לעין פארה. בדרך כלל שוממה ואבלה ארץ בנימין, רזון וכליון ביקוד השמש. על גבנוני ההרים יבושת של צוהב ואפרורית. ממזרח משתרעות עבות הירדן בדממת השרב, ומעבר להן מתנשאים הרי הגלעד קירחים ועזובים. מי הירדן נשפכים לתוך ים המלח המבריק כראי כחול קפוא. כנקודות חיים מעודדות התנוססו מצד דרום בנייני המכללה העברית החדשים, מוקפים ירק של חורשות אורנים.
במרחק מה לפנינו הייתה משרכת דרכה ערביה לבושה שחורים, עמוסה חפצים וילד על גבה. יגעה הייתה מעמל ההליכה, כולה נוטפת זיעה. “נצטמצם וניתן לה מקום בתוך המכונית”, אמר אחד מאיתנו. “לא, לא ייתכן. אישה לעולם תעשה דרכה ברגל”, הייתה התגובה. ובכל זאת, כדי להקל על הפלאחית, לקחנו איתנו עד הכפר את הילד וחלק מן החפצים.
ענתות וירמיהו
בכתף ההר, על הגבעה, שוכנת ענתות, מולדתו של ירמיהו הנביא, כפר קטן ודל. רעש שתי המכוניות עורר את אנשי המקום, ומיד נראו על גזוזטראות וגגות הבתים נשים וילדים ששלחו מבטים סוקרים באורחים הבאים. הכפר כולו שרוי היה בשקט, ורק מרחוק נשמע הד ניפוץ סלעים במחצבה. בסמטת הכפר בתי אבן אפורים-צהבהבים שנבנו על נדבכים עתיקים שחלקם שקועים באדמה. ליד גדרות ובמבואות המסגד התגוללו חלקי עמודים ושברי אבני קישוט מחורבות קדומות, מערות וכוכים חצובים במדרגות ובקירות מאונכים, מוקפים היו בלכלוך, או ממולאים היו תבן. פה ושם התנוסס בית בנוי אבן גזית, מעוטר עמודים וקשתות.
היכן מצויה באר ירמיה, “באיר נבי אירמיה”? נכנסנו לאורווה אפילה הנמצאת בתחתית הדירה של אחד הפלחים, ושם היא הבאר. המלווים אותנו, כאשר דיברו על הבאר ועל הנביא הגדול, נתמלאו גאווה וחשיבות. עששית נדלקה כדי להאיר את אפילת האורווה. נכנסנו מבעד לפתח נמוך וריח חריף של זבל עלה באפנו. פי הבאר, המכוסה טבלת אבן גדולה היה מתוך הקש המעורב גללי בהמות. בקיר אחד של האורווה נראו אבנים מסותתות – שרידי בניין מפואר או מבצר עתיק. הרגשה קשה, מכאיבה, השתלטה עלינו למראה זה. מיהרנו לצאת.
עבודה ויחסי ציבור בענתות
בענתות היו ביום ביקורנו כמאתיים נפש, רובם חוצבים וסתתים, גם עוסקים בחרושת האבן. ידועות מחצבות האבן מסוג “כּאכּולי” בענתות ובסביבתה, אבן רכה ומגוונת באודם ובלובן הנוחה לעיבוד, מחצבות המספקות תוצרתן ירושלימה. – ועבודת הפלחה? מלבד מעט חיטה וקצת ירקות לצורכי הבית, “לא כדאי להתעסק”. על כן נטושה האדמה חלקות חלקות. פה ושם גדלים, כמו מעצמם, עצי זית ותאנים. כרמי גפן ניטעו רק בשנים האחרונות. – מצבו של הכפר ודאי שהוטב על-ידי הקשר הישיר עם ירושלים, לאחר שנסלל הכביש ונתאפשרה ההובלה המהירה של תוצרת האבן; כן נסתייע כפר ענתות עם הנחת הצינורות לאספקת המים מעין פארה לירושלים; אבל גם צרות ועלבונות נגרמו. לא פעם היו רועי צאן פותחים, או שוברים, צינור ראשי כדי לשבור צימאונם ובשביל להשקות את הצאן – וקילוחי מים היו פורצים לגובה וניגרים בלא תועלת. גם האוטומובילים, שדחקו את רגלי הגמלים והחמרים, הסבו דאגה ואולם לאט-לאט התרגלו הנשים, השלימו – וטוב.
אנשי ענתות שקדו על התנהגותם, על שמם הטוב. טובי לב, ישרים בעבודה ובמשא ומתן של קנייה ומכירה. מכניסי אורחים ועוזרים לחלש ולנצרך. תשומת לב יתירה הקדישו לילדיהם שיידעו קרוא וכתוב ויתאמנו במשלח יד. עם כניסת האנגלים לארץ ישראל נפתח בכפר בית ספר קטן ועשרות ילדים התחילו ללמוד כתיבה וקריאה בקוראן ובספרי חוץ. בהיות הכפר קטן ומרוחק, נאלצו להחזיק את בית הספר בכספם. לא הסכימו שהמורה אשר הובא יהא “מדיני” (עירוני) המטשטש וגם מבזה את האופי והמסורת של הפלאחים; המורה צריך להיות מן הכפר ולמען הכפר. משכורתו הייתה עשרים ושמונה לא”י לשנה, כי הוא אוכל ושותה “ימים” אצל תושבי הכפר וגר בבית הספר. חוץ מזה, בכל יום חמישי בשבוע הביא כל תלמיד פיתה טרייה וגרש אחד בשביל המורה.
סיור באזור ענתות
מלווינו, אחמד, ג’מיל ומוחמד, שהסבירו את ענייני מקומם, האיצו דרך אגב בנשותיהם לעסוק בהכנת ה”רדה” (סעודת הצהריים), ולעת עתה נתבקשנו לצאת לביקור בסביבה. – בחוץ היה שרב. בצל זית גדול, שעמד בודד מנגד לכפר, הסתופף עדר צאן בראשים מורדים; הלאה מזה, באוהלי קידר שנטו בני שבט “אהטים” בסמוך לכפר, ישבו בדואים ובכל אבריהם הייתה שפוכה הלאות; ילדיהם מקפצים היו בין האוהלים וגמליהם חשופי דבשת כרסמו קוצים וגידולי נטש. הלכנו צפונה-מזרחה לעין פרה וראינו את משאבות הקיטור שנבנו תחנות תחנות לאורך הכביש בצריפי פח. מעל גבעות ההרים השקיפו עלינו בתים צפופים של הכפרים חיזמא (עזמות) וג’בע (גבעון). כאן חנה דוד במלחמתו בפלישתים, ושם נלחם יהודה המכבי ביוונים. מרחוק התנשא הכפר א-רם, הוא רמה אשר בו אסף נבוזראדן את שבויי יהודה ואת ירמיהו. עמודי עשן עלו מכבשני הסיד של הכפר מכמש שתושביו עסקו בשריפת האבנים. – כאשר הגענו לגבעה מכוסה גלי אבן ובארות חרבות, עמדנו על אדמתה של ענתות הקודמת שבנוה המוסלמים ושנחרבה במלחמת נושאי הצלב עם צלאח אד דין אל-איובי. תושב ענתות כי יעבור את המקום הזה, ישלח אליו מבט מתוך יראת כבוד עמוקה. פה הובא לקבורה אחד מחכמי הכפר השיך עבד אל-סלאמי, שעל קברו הסגור בתוך בית כיפה באים להשתטח בתפילה אנשי הסביבה.
חוצבים בענתות ובונים בירושלים
קצב הלמותם של פטישים על גבי איזמלים עלה באוזנינו, ומיד ראינו קבוצה של סתתים בצל שקים מתוחים על כלונסאות שישבו על הכנת אבני נדבך ואבני פינה שנחצבו בקרבת מקום.
“סאלאם עליכּוּם; סאח בידנכּוּם!” (שלום עליכם; הבריאות לגופכם).
“עליכום סאלאם ובידנכום” (עליכם השלום והבריאות), ענו לעומתנו ושאלו למקום מגורינו ומקצוע עבודתנו.
“התעבדו בבנין ‘מאַנדוּב אל סאַמי’ – בית הנציב העליון?”
“כדבריכם”.
“שמענו עליו. מקום עבודה גדול הוא; הלא בכספי היהודים נבנה ארמון זה”.
“מנין לכם זאת?”
“כך מספרים. היהודים ידם בכל”.
על ידם של הסתתים עבד בהובלה ובהגשה נער רך, בנו של אחד ממלווינו. הילוכו מהיר וכל תנועותיו אמרו זריזות של פועל מבוגר. הוא התקרב אלינו בעיניו השחורות והצוחקות ערמומית, ביקש להצטרף ולהראות לנו “גבעה של אוויר צח”, שהרי כל שבילי הסביבה נהירים לו. רק ספק היה בליבו אם משתייכים אנחנו לאותם היאהוד שעלו לכבוש את ה”בוראק” ואת ה”חאראם” (הכותל והמסגד) והמוכנים להתנפל על המוסלמים. אם כך הדבר, הריהו מוכן בכל כוחו להגן על קודשי האסלאם ועל המאמינים באללה ונביאו עליו השלום והתפילה.
כשהמשכנו בדרכנו מחייכים ותמהים, נמצא בחברתנו גם הנער מוצטפא. אביו סיפר שמוצטפא “שאטר” הוא (בן חיל), עושה עבודה טובה בבית ובשדה, גם יודע במעט קרוא וכתוב; לכשיגדל אפשר יהיה ל”כּאַתיב” (פקיד). אמנם מאז התחיל לסייע בידי הסתתים קשה עליו עול ה”מדרסה” (בית הספר), כי יותר מדי שעות נמשכים הלימודים, המורה מכה, אין משחקים ואין זמרה, ומי יודע איך זה יהיה...
על השאלה בן כמה הוא מוצטפא, השיב: “איך אדע? וכי מוחי פנקס (מוחי דפטר)? אפשר בן עשר, ואולי בן אחת עשרה”. וכאשר נשאל אם רחוקה עוד הדרך לגבעה של אוויר צח, השיב: “עוד שעה קלה; כדי זמן של שתיית סיגריה; לא, רק תזרוק מקלך לפניך בכוח, ובאנו למקום”. – אותה שעה עברו על פנינו גמלים וחמורים טעונים משא אבנים ובין הנוהגים בהם היה זקן שניגף מפעם לפעם. מוצטפא הסביר כי אדם זה כמעט עיוור הוא, ואולי תראינה עיניו “אוֹקיה אחת מאור השמש”. וכך, “מפסוט” ומשבח לאללה על ראייתו הטובה שלו, החיש מוצטפא צעדיו וסלסל בקול זמר עליז.
הנוף סביב באזור מעין עין פרה
בבקעה של עין פארה נפלא היה המראה של ירק, עצי פרי וצמחי בר רעננים. אך היכן הוא המעיין? כן, מימיו שהיו שופעים וזורמים ברעש, עכשיו כוסו במעטה של ביטון וברזל, נעלמו מתחת לסלעים. על המעיין סגר פי צינור רחב ושחור המוציא ומרכז את המים בכוחו של מנוע. גם לכאן חדר רוח הזמן בהמצאותיו ובתמורותיו.
הלאה מזה, בקירות הסלע הזקופים, חצובים תאי נזירים. חלונותיהם הזעירים השקיפו עלינו כעיניים. זהו מנזר של רוסים מסתגפים, שנבנה ברוב תלאות על-ידי הקדוש האריטון. מוצטפא סיפר כי חי בו בבדידות נזיר אחד חלוש, שכל ימיו מהלך בין האיקונין והמערות העזובות ומתפרנס בדוחק מתרומותיהם של המבקרים במנזר. ואילו אביו של הנער דחק בנו לחזור לכפר כי השעה נתאחרה.
בין אסלאם ויהדות
כששבנו לענתות הייתה שם השראת חג. במרפסת רחבת ידיים של אחד מבתי מכרינו פורשו שטיחים ומזרנים לישיבה נוחה. מיד הובאו משקאות קרים ותבשילים לרוב. שכני הבתים הסמוכים, זקני הכפר ואף פועלים רבים שהניחו עבודתם, באו להיות שותפים לשמחה ולברכנו בכל טוב. מדי פעם התנהלו שיחות על חידושי החיים בארץ ועל שיפור אופני העבודה ותנאי העבודה בבניין ובחקלאות. אחד המסובכים, בנכבדי הכפר, הוכיח ידע רב על דבר חורבותיה של ענתות וסביבתה, על קרבת דת האסלאם לדת ישראל. אור לעיניו הוא הקוראן הקדוש, המלמד גדולתם של בני ישראל, חכמתם ובינתם וחביבותם על אללה ישתבח ויתעלה. בזמן האחרון הרהר הרבה ובא לידי מסקנה חשובה. הושלך הס והאיש הוסיף: “אין זאת כי בנו הפלאחים נוזל דם של יהודים קדמונים; אפשר שאנחנו מאלה יאהוד אל-חיבּר אשר נלחמו בחרף-נפש לצידו של הנביא מוחמד ועזרו לו בהשלטת האמונה השלמה באלוהים חיים...”.
על פני המסובים ניכרים היו סימני הסכמה ותמיהה גם יחד.
היום פנה לערוב והתחילה נושבת רוח צפונית-מערבית נעימה. קמנו להיפרד, מודים ומברכים את הנוכחים. מוצטפא כבר הספיק להכניס לתוך מכוניותינו פיתות אחדות ומעט פירות “צידה לדרך בשביל המועלמין”, שיזכרו אותו ושיבואו שנית. איזה רגש של חיבה והתמסרות פעם בו, ידו נתונה בתוך ידנו – עד שהתחמק הצידה. – ממרחק רב עוד נראו לובן הכפיות ונפנופי המטפחות הצבעוניות של אנשי ענתות.
הנה כי כן, סיור בסביבות פסגת זאב בכפר ענתות לפני כתשעים שנה היה מטובל בהרבה היסטוריה אווירה כפרית מסורתית עם רגשי אחווה וכבוד הדדיים. כשמביטים לכפר ענאתא מעבר לגדר ההפרדה כיום הדברים נראים ונשמעים מעט שונה.
המקור ולעיון נוסף:
א’ ליפשיץ, דרך עקובה, עם עובד – תרבות וחינוך, תל אביב תשל”ח, עמ’ 112-108 (האיור מתוך הספר).
נסיעה משער שכם לכיוון ענתות
שקטה הייתה הדרך מצפון לירושלים, העולה לרמאללה ולשכם. אין כאן, כמו בדרך המתפתלת לתל אביב ולמושבות יהודה, אותה טיסה בלתי פוסקת של מכוניות ואופנועים ומשאיות ההומים וסואנים ביום ובלילה. מצפון לירושלים עדיין לא חדר המרץ היהודי-החלוצי הבא להכשיר שטחי אדמה להתיישבות ולתעשייה. מנמנמת לה הסביבה, גושי סלע ירבצו בכובד השממה, קוץ ודרדר. פה ושם הולך פלח אחרי מחרשת העץ; כפרו נתון במצוקה.
על יד שער שכם עמדו נהגים ערביאים ותוך כדי הכרזות על שירות הנסיעה הנוח והזול נחפזו לחטוף כל מי שנראה להם מרחוק כ”רכּיב” (נוסע). סקרנות מיוחדת עוררה אצל העוברים ושבים פגישתנו הידידותית עם מכרינו הפלחים הערביאים אשר באו עד כאן כדי לקחתנו לכפרם.
לארץ בנימין
שתי מכוניותינו פנו מדרך המלך לדרך צדדית היורדת בצלעות ההרים עד לעין פארה. בדרך כלל שוממה ואבלה ארץ בנימין, רזון וכליון ביקוד השמש. על גבנוני ההרים יבושת של צוהב ואפרורית. ממזרח משתרעות עבות הירדן בדממת השרב, ומעבר להן מתנשאים הרי הגלעד קירחים ועזובים. מי הירדן נשפכים לתוך ים המלח המבריק כראי כחול קפוא. כנקודות חיים מעודדות התנוססו מצד דרום בנייני המכללה העברית החדשים, מוקפים ירק של חורשות אורנים.
במרחק מה לפנינו הייתה משרכת דרכה ערביה לבושה שחורים, עמוסה חפצים וילד על גבה. יגעה הייתה מעמל ההליכה, כולה נוטפת זיעה. “נצטמצם וניתן לה מקום בתוך המכונית”, אמר אחד מאיתנו. “לא, לא ייתכן. אישה לעולם תעשה דרכה ברגל”, הייתה התגובה. ובכל זאת, כדי להקל על הפלאחית, לקחנו איתנו עד הכפר את הילד וחלק מן החפצים.
ענתות וירמיהו
בכתף ההר, על הגבעה, שוכנת ענתות, מולדתו של ירמיהו הנביא, כפר קטן ודל. רעש שתי המכוניות עורר את אנשי המקום, ומיד נראו על גזוזטראות וגגות הבתים נשים וילדים ששלחו מבטים סוקרים באורחים הבאים. הכפר כולו שרוי היה בשקט, ורק מרחוק נשמע הד ניפוץ סלעים במחצבה. בסמטת הכפר בתי אבן אפורים-צהבהבים שנבנו על נדבכים עתיקים שחלקם שקועים באדמה. ליד גדרות ובמבואות המסגד התגוללו חלקי עמודים ושברי אבני קישוט מחורבות קדומות, מערות וכוכים חצובים במדרגות ובקירות מאונכים, מוקפים היו בלכלוך, או ממולאים היו תבן. פה ושם התנוסס בית בנוי אבן גזית, מעוטר עמודים וקשתות.
היכן מצויה באר ירמיה, “באיר נבי אירמיה”? נכנסנו לאורווה אפילה הנמצאת בתחתית הדירה של אחד הפלחים, ושם היא הבאר. המלווים אותנו, כאשר דיברו על הבאר ועל הנביא הגדול, נתמלאו גאווה וחשיבות. עששית נדלקה כדי להאיר את אפילת האורווה. נכנסנו מבעד לפתח נמוך וריח חריף של זבל עלה באפנו. פי הבאר, המכוסה טבלת אבן גדולה היה מתוך הקש המעורב גללי בהמות. בקיר אחד של האורווה נראו אבנים מסותתות – שרידי בניין מפואר או מבצר עתיק. הרגשה קשה, מכאיבה, השתלטה עלינו למראה זה. מיהרנו לצאת.
עבודה ויחסי ציבור בענתות
בענתות היו ביום ביקורנו כמאתיים נפש, רובם חוצבים וסתתים, גם עוסקים בחרושת האבן. ידועות מחצבות האבן מסוג “כּאכּולי” בענתות ובסביבתה, אבן רכה ומגוונת באודם ובלובן הנוחה לעיבוד, מחצבות המספקות תוצרתן ירושלימה. – ועבודת הפלחה? מלבד מעט חיטה וקצת ירקות לצורכי הבית, “לא כדאי להתעסק”. על כן נטושה האדמה חלקות חלקות. פה ושם גדלים, כמו מעצמם, עצי זית ותאנים. כרמי גפן ניטעו רק בשנים האחרונות. – מצבו של הכפר ודאי שהוטב על-ידי הקשר הישיר עם ירושלים, לאחר שנסלל הכביש ונתאפשרה ההובלה המהירה של תוצרת האבן; כן נסתייע כפר ענתות עם הנחת הצינורות לאספקת המים מעין פארה לירושלים; אבל גם צרות ועלבונות נגרמו. לא פעם היו רועי צאן פותחים, או שוברים, צינור ראשי כדי לשבור צימאונם ובשביל להשקות את הצאן – וקילוחי מים היו פורצים לגובה וניגרים בלא תועלת. גם האוטומובילים, שדחקו את רגלי הגמלים והחמרים, הסבו דאגה ואולם לאט-לאט התרגלו הנשים, השלימו – וטוב.
אנשי ענתות שקדו על התנהגותם, על שמם הטוב. טובי לב, ישרים בעבודה ובמשא ומתן של קנייה ומכירה. מכניסי אורחים ועוזרים לחלש ולנצרך. תשומת לב יתירה הקדישו לילדיהם שיידעו קרוא וכתוב ויתאמנו במשלח יד. עם כניסת האנגלים לארץ ישראל נפתח בכפר בית ספר קטן ועשרות ילדים התחילו ללמוד כתיבה וקריאה בקוראן ובספרי חוץ. בהיות הכפר קטן ומרוחק, נאלצו להחזיק את בית הספר בכספם. לא הסכימו שהמורה אשר הובא יהא “מדיני” (עירוני) המטשטש וגם מבזה את האופי והמסורת של הפלאחים; המורה צריך להיות מן הכפר ולמען הכפר. משכורתו הייתה עשרים ושמונה לא”י לשנה, כי הוא אוכל ושותה “ימים” אצל תושבי הכפר וגר בבית הספר. חוץ מזה, בכל יום חמישי בשבוע הביא כל תלמיד פיתה טרייה וגרש אחד בשביל המורה.
סיור באזור ענתות
מלווינו, אחמד, ג’מיל ומוחמד, שהסבירו את ענייני מקומם, האיצו דרך אגב בנשותיהם לעסוק בהכנת ה”רדה” (סעודת הצהריים), ולעת עתה נתבקשנו לצאת לביקור בסביבה. – בחוץ היה שרב. בצל זית גדול, שעמד בודד מנגד לכפר, הסתופף עדר צאן בראשים מורדים; הלאה מזה, באוהלי קידר שנטו בני שבט “אהטים” בסמוך לכפר, ישבו בדואים ובכל אבריהם הייתה שפוכה הלאות; ילדיהם מקפצים היו בין האוהלים וגמליהם חשופי דבשת כרסמו קוצים וגידולי נטש. הלכנו צפונה-מזרחה לעין פרה וראינו את משאבות הקיטור שנבנו תחנות תחנות לאורך הכביש בצריפי פח. מעל גבעות ההרים השקיפו עלינו בתים צפופים של הכפרים חיזמא (עזמות) וג’בע (גבעון). כאן חנה דוד במלחמתו בפלישתים, ושם נלחם יהודה המכבי ביוונים. מרחוק התנשא הכפר א-רם, הוא רמה אשר בו אסף נבוזראדן את שבויי יהודה ואת ירמיהו. עמודי עשן עלו מכבשני הסיד של הכפר מכמש שתושביו עסקו בשריפת האבנים. – כאשר הגענו לגבעה מכוסה גלי אבן ובארות חרבות, עמדנו על אדמתה של ענתות הקודמת שבנוה המוסלמים ושנחרבה במלחמת נושאי הצלב עם צלאח אד דין אל-איובי. תושב ענתות כי יעבור את המקום הזה, ישלח אליו מבט מתוך יראת כבוד עמוקה. פה הובא לקבורה אחד מחכמי הכפר השיך עבד אל-סלאמי, שעל קברו הסגור בתוך בית כיפה באים להשתטח בתפילה אנשי הסביבה.
חוצבים בענתות ובונים בירושלים
קצב הלמותם של פטישים על גבי איזמלים עלה באוזנינו, ומיד ראינו קבוצה של סתתים בצל שקים מתוחים על כלונסאות שישבו על הכנת אבני נדבך ואבני פינה שנחצבו בקרבת מקום.
“סאלאם עליכּוּם; סאח בידנכּוּם!” (שלום עליכם; הבריאות לגופכם).
“עליכום סאלאם ובידנכום” (עליכם השלום והבריאות), ענו לעומתנו ושאלו למקום מגורינו ומקצוע עבודתנו.
“התעבדו בבנין ‘מאַנדוּב אל סאַמי’ – בית הנציב העליון?”
“כדבריכם”.
“שמענו עליו. מקום עבודה גדול הוא; הלא בכספי היהודים נבנה ארמון זה”.
“מנין לכם זאת?”
“כך מספרים. היהודים ידם בכל”.
על ידם של הסתתים עבד בהובלה ובהגשה נער רך, בנו של אחד ממלווינו. הילוכו מהיר וכל תנועותיו אמרו זריזות של פועל מבוגר. הוא התקרב אלינו בעיניו השחורות והצוחקות ערמומית, ביקש להצטרף ולהראות לנו “גבעה של אוויר צח”, שהרי כל שבילי הסביבה נהירים לו. רק ספק היה בליבו אם משתייכים אנחנו לאותם היאהוד שעלו לכבוש את ה”בוראק” ואת ה”חאראם” (הכותל והמסגד) והמוכנים להתנפל על המוסלמים. אם כך הדבר, הריהו מוכן בכל כוחו להגן על קודשי האסלאם ועל המאמינים באללה ונביאו עליו השלום והתפילה.
כשהמשכנו בדרכנו מחייכים ותמהים, נמצא בחברתנו גם הנער מוצטפא. אביו סיפר שמוצטפא “שאטר” הוא (בן חיל), עושה עבודה טובה בבית ובשדה, גם יודע במעט קרוא וכתוב; לכשיגדל אפשר יהיה ל”כּאַתיב” (פקיד). אמנם מאז התחיל לסייע בידי הסתתים קשה עליו עול ה”מדרסה” (בית הספר), כי יותר מדי שעות נמשכים הלימודים, המורה מכה, אין משחקים ואין זמרה, ומי יודע איך זה יהיה...
על השאלה בן כמה הוא מוצטפא, השיב: “איך אדע? וכי מוחי פנקס (מוחי דפטר)? אפשר בן עשר, ואולי בן אחת עשרה”. וכאשר נשאל אם רחוקה עוד הדרך לגבעה של אוויר צח, השיב: “עוד שעה קלה; כדי זמן של שתיית סיגריה; לא, רק תזרוק מקלך לפניך בכוח, ובאנו למקום”. – אותה שעה עברו על פנינו גמלים וחמורים טעונים משא אבנים ובין הנוהגים בהם היה זקן שניגף מפעם לפעם. מוצטפא הסביר כי אדם זה כמעט עיוור הוא, ואולי תראינה עיניו “אוֹקיה אחת מאור השמש”. וכך, “מפסוט” ומשבח לאללה על ראייתו הטובה שלו, החיש מוצטפא צעדיו וסלסל בקול זמר עליז.
הנוף סביב באזור מעין עין פרה
בבקעה של עין פארה נפלא היה המראה של ירק, עצי פרי וצמחי בר רעננים. אך היכן הוא המעיין? כן, מימיו שהיו שופעים וזורמים ברעש, עכשיו כוסו במעטה של ביטון וברזל, נעלמו מתחת לסלעים. על המעיין סגר פי צינור רחב ושחור המוציא ומרכז את המים בכוחו של מנוע. גם לכאן חדר רוח הזמן בהמצאותיו ובתמורותיו.
הלאה מזה, בקירות הסלע הזקופים, חצובים תאי נזירים. חלונותיהם הזעירים השקיפו עלינו כעיניים. זהו מנזר של רוסים מסתגפים, שנבנה ברוב תלאות על-ידי הקדוש האריטון. מוצטפא סיפר כי חי בו בבדידות נזיר אחד חלוש, שכל ימיו מהלך בין האיקונין והמערות העזובות ומתפרנס בדוחק מתרומותיהם של המבקרים במנזר. ואילו אביו של הנער דחק בנו לחזור לכפר כי השעה נתאחרה.
בין אסלאם ויהדות
כששבנו לענתות הייתה שם השראת חג. במרפסת רחבת ידיים של אחד מבתי מכרינו פורשו שטיחים ומזרנים לישיבה נוחה. מיד הובאו משקאות קרים ותבשילים לרוב. שכני הבתים הסמוכים, זקני הכפר ואף פועלים רבים שהניחו עבודתם, באו להיות שותפים לשמחה ולברכנו בכל טוב. מדי פעם התנהלו שיחות על חידושי החיים בארץ ועל שיפור אופני העבודה ותנאי העבודה בבניין ובחקלאות. אחד המסובכים, בנכבדי הכפר, הוכיח ידע רב על דבר חורבותיה של ענתות וסביבתה, על קרבת דת האסלאם לדת ישראל. אור לעיניו הוא הקוראן הקדוש, המלמד גדולתם של בני ישראל, חכמתם ובינתם וחביבותם על אללה ישתבח ויתעלה. בזמן האחרון הרהר הרבה ובא לידי מסקנה חשובה. הושלך הס והאיש הוסיף: “אין זאת כי בנו הפלאחים נוזל דם של יהודים קדמונים; אפשר שאנחנו מאלה יאהוד אל-חיבּר אשר נלחמו בחרף-נפש לצידו של הנביא מוחמד ועזרו לו בהשלטת האמונה השלמה באלוהים חיים...”.
על פני המסובים ניכרים היו סימני הסכמה ותמיהה גם יחד.
היום פנה לערוב והתחילה נושבת רוח צפונית-מערבית נעימה. קמנו להיפרד, מודים ומברכים את הנוכחים. מוצטפא כבר הספיק להכניס לתוך מכוניותינו פיתות אחדות ומעט פירות “צידה לדרך בשביל המועלמין”, שיזכרו אותו ושיבואו שנית. איזה רגש של חיבה והתמסרות פעם בו, ידו נתונה בתוך ידנו – עד שהתחמק הצידה. – ממרחק רב עוד נראו לובן הכפיות ונפנופי המטפחות הצבעוניות של אנשי ענתות.
הנה כי כן, סיור בסביבות פסגת זאב בכפר ענתות לפני כתשעים שנה היה מטובל בהרבה היסטוריה אווירה כפרית מסורתית עם רגשי אחווה וכבוד הדדיים. כשמביטים לכפר ענאתא מעבר לגדר ההפרדה כיום הדברים נראים ונשמעים מעט שונה.
המקור ולעיון נוסף:
א’ ליפשיץ, דרך עקובה, עם עובד – תרבות וחינוך, תל אביב תשל”ח, עמ’ 112-108 (האיור מתוך הספר).
| תגובות |
|
Powered by !JoomlaComment 3.26
