בימים האחרונים ראיינו אותי ילדים בכיתה ד' שעושים עבודה על "השכונה שלי" ובחרו בפסגת זאב. אחת השאלות שחזרה על עצמה הייתה מה לדעתי הייחודיות של פסגת זאב ולמה אני גרה דווקא בה. כביכול, שאלה פשוטה אבל, התשובה לה היא מורכבת משהו, בדיוק כמו בניסיון לדבר על יחודיות של בן זוג: אפשר לתאר, אפשר לכמת, לא רצוי לקמט! אפשר לנסות להגדיר. אפשר לדבר על יופי, חוכמה חוש הומור (גם של השכונה)! אבל כל תיאור שכזה, הוא בסופו של דבר בעיני המתבונן וזה מבלי שנגענו במה שנקרא כימיה ומבלי שבדקנו את המושג החמקמק רגש, שלא לדבר חו"ח על חוסר ברירה.
מילא התאהבות, יכול אדם להתאהב בשכונה בגלל פסל אדום שבחזיתה כמו שניתן להתאהב במישהו בגלל גומת החן שבזווית הלחי, נשאלת השאלה מה גורם לנו להישאר יחד, בתקווה שלא מדובר בסתם הרגל וכי אין משהו טוב יותר בחוץ.
אפרופו, אין משהו טוב יותר בחוץ, השבוע חגגתי יום נישואים. די מפתיע בהתחשב בעובדה שאני אוהבת בבוקר אוויר צח ופותחת את כל החלונות בבית ולקראת ערב מתחיל להיות לי קר. בן זוגי, שיחיה, דווקא לקראת ערב אוהב את משב הבריזה ובבוקר מעדיף חמימות. לכאורה, מתכון מהיר להפרדת כוחות, אבל, לא. כנראה יש משהו מעבר למתכון המהיר, מעבר להסבר המושכל שמוביל אותנו פעמים רבות למקום בו המילים מסוגלות רק לגעת בשובל כנפי הרעיון לפני שהוא מגביה ומשאיר אותנו רק עם התחושה הברורה שעבורנו זו הבחירה הנכונה, אם הדברים יתוקנו וגם אם לא.
לכל שכונה יש אופי משלה ורק לאחר תקופת חיים וחוויות משותפות, זולגת השפעה מהתושבים לשכונה ולהיפך, ממש כמו אצל זוגות שחיים ביחד זמן רב.
ועכשיו, לא נותר לי אלא לנסות ולהסביר את הרעיון לילדים החביבים מכיתה ד'.
| תגובות |
|
