עם כל חיבורי ליהדות, יש לפעמים מצוות והנחיות שנשמעות לי לא במקום. אחת המצוות האלה קשורה לפורים - לשתות לשוכרה עד אשר לא יבחין אדם בין ברוך מרדכי לארור המן. לפני כמה שנים ראיתי נערה כבת 15 שיכורה מעולפת בשעת ערב מאוחרת ברחוב בפסגת זאב. לזה מצווים אותנו בפורים? הכיצד זה ואיך? כל כך ברור שאלכוהול ברמות שיגרמו לנו לחוסר זיהו הנוכחים (המן? מרדכי?) הוא לא טוב, לא בריא ומוגזם. אבל, דווקא השנה, כשכולנו שמענו בחדשות איך אנשים, שהאלכוהול עלה להם לראש, עשו דברים מזעזעים שלא היו מודעים להם, פתאום התחילה לחלחל לי ההבנה -הסיבה למצווה. בפורים כאשר אנחנו עושים סעודה שגם היא מצווה, אין בעיה לאפשר לנו להשתכר עד כלות. ההשתכרות הזו יכולה לאפשר למי שכל כך רוצה פעם אחת לשתות עד אובדן חושים, לאבד את חושיו אבל בבקרה. תוך כדי הגזמת החוויה. לשתות, לאבד את ההכרה, להקיא את נשמתך, להתבוסס בקיאך, לא לזכור כלום. לקום עם כאב ראש. ואז אחרי חוויה כזאת, ברור לך שאתה לא חוזר על זה בחיים. או לפחות בשנה הקרובה. זה גם מזכיר לי את המורה שלי לסוציולוגיה בתיכון. קראו לו אריה בובר ואת השיעורים שלו הוא היה פותח ב"יש לכם שתי דקות להזיז כסאות, שולחנות ולהרעיש כמה שתרצו" אח"כ יהיה שקט בשיעור. טוב, גם כי השיעורים שלו היו מעניינים. התובנה היא שכדי להגיע לתפקוד מקסימאלי צריכים מידי פעם לתת חלונות לפורקן - "שבירת כלים מבוקרת". וכל זה מביא אותי למחשבה לתכנן ולהקים גן משחקים בפסגת זאב ובו נקרא לבני הנוער לצייר על קירותיו כתובות גרפיטי, נציב שם בולי עץ ונבקש מכל מי שיכול לשבור אותם כדי שישמשו לעצים להסקה ועוד כהנה דברים. אולי אז נזכה לשכונה שמורה.
פורים שמח!
