במלחמתי הבלתי נלאית ברעש המואזין אני מקבלת סיוע ממקומות בלתי צפויים ודווקא בעזרתם אני מקווה להבקיע את חומות האטימות שהציבה המערכת בנושא. בסה"כ מה אני מבקשת? תנו לחיות בשקט! אל תפריעו את מנוחת השכנים. אני בכלל לא מדברת על חופש הפולחן והדת. כל אחד יעשה לו את הפולחן שלו, כל עוד הוא אינו מפריע לאחר ברשות הרבים. אלמנטרי!
והנה לפני כחודש מתקשר למשרדי איש מבני ברק שאומר שהוא חייב להיפגש איתי. לא הוא לא רוצה להעביר לי את הדברים בפקס וגם לא במייל הוא מוכרח שניפגש פנים אל פנים. נקבעה הפגישה והבני-ברקי מגיע עם עוד חבר ושניהם נסערים. "האמת", אומרים לי השניים, חרדים בעלי חזות חרדית מובהקת שאומנם מדברים איתי אך לא מישירים מבט: "קול המואזין בכלל לא מטריד אותנו, איננו נמצאים בקרבת מסגד ולא שומעים את הקולות". אבל, הם ממשיכים ואומרים שמה שמוציא אותם מדעתם אלו שירים המושמעים בעירם לפני כניסת שבת. "זה מטריף לנו את הדעת, אלו השעות שבהן אנחנו נחים ולא מעוניינים לשמוע רמקולים המבשרים על כניסת השבת" - "אולי", כך הם אומרים, "הקריאה שלך להשתיק את המואזין תהיה הסיוע שלנו וככה ישתיקו סוף סוף את קולות כניסת השבת".
למאבק שלי הצטרף גם חבר כנסת. ח"כ אריה ביבי מקדימה שרואה במאבק נגד קולות המואזין חשיבות רבה. בנוסף יצרו איתי קשר שני תושבים ערביים אחד ממחנה הפליטים שועאפט ואחד מבית חנינה. ואצל שניהם בקשה אחת: "אל תפסיקי את המאבק, אין לנו לא יום ולא לילה"!
רק הרשויות אצלנו חוששות "את בוודאי מבינה את המורכבות" כתבו לי לא מזמן מהמשטרה.
את האמת? לא מבינה!
