פעם, לפני שנה-שנתיים כשהייתי חיילת, שימשתי לזמן קצר בתקופת ביניים, פקידה במשרד. יום אחד הגיעו נדמה לי מביטחון שדה לבדוק איך אנו שומרים בבסיס על כללי הביטחון. הגיעו למשרד שלי ומצאו שם, ופעם ראשונה אני מתוודה פה לפניכם על המקרה, הם גילו שלא גרסתי את החומר שנזרק לפח ובו היו כל הטיוטות של המכתבים שכתב המפקד שלי.
המפקד כעס מאוד על האירוע ואיכשהו אני פשוט התגלגלתי מצחוק כי שאלתי אותו מה היה קורה אם כל החומר היה מגיע נניח לאויב והאויב היה רואה את כל מכתביו המשמימים ובטח היה נופל שדוד מרוב שעמום ופיהוק. טוב, כמובן שזה הרגיז אותו יותר.
אני מספרת על האירוע כדי להמחיש עד כמה אין לי יראת כבוד כלפי משרות או גינוני כבוד שאין מאחוריהם שום דבר ולכן קצת היה לי מוזר כשנבחרתי למועצת העיר. לא ממש ידעתי מה, למה ואיך כנגד כל הסיכויים הצלחנו בסיעת פ"ז להכניס נציג אחד וכמעט גם את השני. שבועיים אחר כך יצא לי, מתוקף התפקיד לסייע בנושא מסוים לאישה אחת שביקשה את עזרתי. לאחר מעשה, ברור היה לי שאם לא הייתי חברת מועצה לא היה שום סיכוי שהייתי מצליחה לעזור לה. חשבתי לעצמי שאם בזה מסתכמת עשייתי למשך כל חמש השנים במועצת העיר, אפשר להבין את המהלך שגרם לי להגיע למועצה.
אח"כ היו כמובן עוד מקרים נוספים וגם מקרים אחרים שקצרה ידי להושיע. מלבד זה, נחמד להיות חלק ממקבלי ההחלטות העירוניות, אך מעבר לכך רוב הישיבות משעממות ומשמימות, הלוא אמרתי כבר קודם שמעודי לא ייחסתי חשיבות לגינוני כבוד או לנושאי תארים וכיבודים.
