הכר את הפסגה וסביבתה/ד"ר יוסי שפנייר

ביום ראשון י"ב בשבט תשע"ב קיבלתי הודעה טלפונית מבני משפחתו של אברהם תימור שהוא נפטר והוא בן מעט פחות מ-97 שנים. נסעתי למושב נחלים, שם התגורר מאז עברו למקום לאחר שהתפנו מנווה יעקב במלחמת העצמאות, כדי להשתתף בהלוויה שהיתה מאוד מיוחדת. כמו בכל הלוויה גם כאן נאמרו דברי פרידה והספדים. ילדים, נכדים, חברים למשק, אנשים מהמועצה וחברה לדרך מבני עטרות (ראו בהמשך).

המשותף לכל הדוברים היתה דמותו הייחודית של אברהם בתרומה לכלל ובלכידות של 'שבט תימור'. הפרק המיוחד שאותו ציינו רוב הדוברים היה הקשר שלו לארץ ישראל, אם בלחימה עליה במלחמת העצמאות ובהגנה על נווה יעקב, ואם על ידי הנחלת המורשת ואהבת הארץ לילדיו, נכדיו וניניו בסיורים משפחתיים.

מפקד המקום ואיש חביב וישר

במהלך השנים האחרונות לחייו של אברהם תימור, זכיתי לשוחח עמו כמה פעמים על פרקי העבר שלו בנווה יעקב ולמדתי ממנו רבות על סוף דרכו של המושב לפני 64 שנים.

אברהם תימור נתמנה למפקד היישוב והוא, עם שניים נוספים, פיקדו על המקום במהלך מלחמת העצמאות. הוא היה בין מקבלי ההחלטה לפנות את נווה יעקב כיוון שראה שאין סיכוי להחזיק במקום והעזרה שהבטיחה ההגנה לא תגיע.

בשיחות עמו הבנתי כמה היה קשה המצב בסוף הדרך. ההגנה ביקשה ממנו לפקוד על חייליו לכבוש חלק משועאפט (לכיוון ירושלים) כדי להסיר את המצור מנווה יעקב, בשעה לא היה לכך כל סיכוי.

לימים הוא נתבקש לכתוב לספר ההגנה בירושלים את הפרק המספר על הלחימה בנווה יעקב אך הוא סירב מכיוון שלא רצה לפגוע באנשים שלקחו חלק בלחימה והייתה לו ביקורת כלפיהם. 

דברי פרדה של רותי דנון בת עטרות

רותי דנון, בת עטרות וכיום תושבת בני עטרות העומדת בראש העמותה למורשת עטרות, הכירה את אברהם שנים רבות, גם בעבר כשכנה מהיישוב עטרות הסמוך לנווה יעקב, וגם כיום כשכנה ביישוב הסמוך לנחלים. היא ספדה לו בהלוויה ודבריה מובאים בזה:

הכרות לאחר פינוי היישוב

היכרותי הראשונה עם משפחת וכסלר (לימים תימור), נעמי (אשת אברהם תימור) החובשת, אברהם והילדים היתה בשנים הראשונות לשהותנו בווילהלמה (מושב בני עטרות כיום), כולנו משפחות פליטי מלחמת העצמאות משתקמים מהאובדן של עטרות ונווה יעקב שנשארו מעבר לקווי שביתת הנשק בידי השלטון הירדני.

לימים נפגשתי עם אברהם – שהיה פעיל בהקמת המרכז לקשיש במועצה האזורית חבל מודיעין, ואני בקרן פילנתרופית שתרמה להקמת המרכז. אברהם התגלה כפעיל מרכזי בהקמת המרכז היה מתקשר, בא לקחת אותי ודואג שהתרומה תמומש כפי שרצה.

אברהם גאה במשפחתו הרחבה

לפני כשלוש עשרה שנים, נוצר הקשר המשמעותי כשהקמנו את עמותת מורשת עטרות שהפכה למעשה למורשת עטרות ונווה יעקב. היו לנו פגישות רבות בנושאי המורשת וסיפור הישובים, כאן הכרתי את אברהם תימור - אדם חכם, צנוע, סימפטי, נעים הליכות ואיש משפחה. אמרתי צנוע, אם היה "משוויץ", הרי זה בדיבור על משפחתו: הוא סיפר על הכנסים שנעשים בימי ההולדת המרוכזים ובפסח. אברהם היה גאה ב"שבט" שלו, הוא כינה עצמו "ראש השבט", סיפר על בתי מלון שנהג להזמין כשנה מראש בגולן, בגוש עציון ובדרום ובמקומות שעליהם רצה לחנך את צאצאיו הרבים (בנים, נכדים ונינים) והיה גאה בעובדה שאוטובוס אחד ויותר לא מספיקים לכולם...

אברהם המפקד של נווה יעקב

במסגרת איסוף מידע ומסמכים בעמותת מורשת עטרות שמעתי מאנשים רבים על גבורתו ותושייתו עת תיפקד כמא"ז (כמפקד אזור) של נווה יעקב בתש"ח.

עטרות ונווה יעקב חיו במרחק קילומטרים אחדים זה מזה ובבדידות שיצרה שכנות ושותפות. אנשים הכירו זה את זה, היה מפעל מים משותף שנחנך בעת המאורעות, אך הקשר העמוק נוצר בשל גורלנו המשותף שהחל ביום הכרזת המדינה כשמגני עטרות קבלו את הפקודה לסגת לנווה יעקב, למעשה במבט ממרחק-זה היה הקרב על הדרך לירושלים שמגני הישובים עמדו בו בגבורה.

היו במקום מפקדים מעליו מטעם ההגנה, אבל אברהם היה המפקד בפועל!

ביום ז' באייר תש"ח פלש הלגיון הערבי בכביש שכם-רמאללה-ירושלים כשהמכשול היחיד שעמד בדרכו היו 150 אנשי הישובים וחיילי חי"ש (חיל שדה) שעמדו בדרכם בנשק קל מול שריוניות וירי פגזים מנבי סמואל.

זמירה בקמן (אולשה, חברת עטרות), שנפטרה לפני כשלושה חודשים, אמרה לי לא פעם "אילולא תימור לא היינו יוצאים מהקרב בנווה יעקב בחיים". היא תמיד ציינה איך תיפקד בקור רוח, נתן פקודות והוראות ופשוט לקח את הפיקוד על המקום.

היום האחרון בנווה יעקב

ביום הקרב, (16 למאי 1948) עמדו קומץ המגנים  מול הלגיון המאורגן, צבא סדיר, אלפי כפריי הסביבה ומטחי תותחים שהפגיזו מנבי סמואל והרסו בשיטתיות את הבתים של נווה יעקב שהיו בנויים בשורה ישרה.

כשליש מהלוחמים נפגעו, רוח הלוחמים היתה ירודה, האש שלא פסקה, אנשים לא אכלו ולא שתו, התחמושת הלכה ואזלה והחלו קריאות "להניף דגל לבן, להיכנע"!

אברהם שידע את גורלם המר של מגני כפר עציון שהניפו דגל לבן, נכנעו ללגיון ונטבחו באכזריות בהם מוש זילברשטיין גיסו, אח של נעמי (אשתו של אברהם) .

במטרה להעלות את המורל ואת רוח הלחימה העביר ללוחמים את המסר כי "תגבורת בדרך"... הודעה זו הרימה את המורל ומנעה הכניעה והליכה לשבי או אף טבח המוני. 

לנוכח אזלת היד של מפקדי הישוב  אברהם הפך למפקד בפועל הוא ניהל את ההגנה על הישוב ובהמשך את הנסיגה לעבר הר הצופים.

אברהם סיפר לי על התקשורת עם מטה ההגנה בירושלים לעת ליל נמסר לו כי אין סיכוי שתגיע תגבורת והוטל על כתפיו להחליט מה הלאה ללא תחמושת וללא תגבורת של לוחמים ?!

המסר שקיבל היה "תפנו, אך אנו לא נוכל לעזור לכם"...

אברהם החליט על אופן הפינוי ועל ציר הפינוי ... מה שהיום נקרא "ראש גדול"...

פיקוד על הנסיגה להר הצופים

שני סיפורים שלו ריגשו אותי במיוחד ומראים על חכמתו ואישיותו הייחודית. מספרת רותי דנון:

במהלך הנסיגה, לאחר יום הקרב נישאו הפצועים על מיטות (שברו להן את הרגליים) כל ארבעה לוחמים נשאו מיטה. המסע היה מתיש וקשה, הלוחמים היו תשושים לאחר 14 שעות הקרב, אברהם הלך הלוך ושוב לאורך הטור ומצא שארבעה לוחמים נטשו את אחד הפצועים בשל תשישותם.

הוא קרא להם לחזור מיד ואיים עליהם בירייה!   הם חזרו לשאת את הפצוע...

בימים שאחרי הנסיגה מנווה יעקב, הוא נשאר והשתלב בהגנה על הר הצופים שם נתקל בתופעה שחלק מהאקדמאים שנשארו על ההר לא פעילים בשמירה ובביטחון וממשיכים בעבודתם האקדמית, או בשפתנו היום- משתמטים.

אברהם הודיע שמי שלא יוצא לשמירה ולתפקידים מיוחדים לא יקבל אוכל... וכך הוציא את כולם לשמירות ולפעילות.

אברהם המשיך לשרת בצה"ל עוד שנים רבות ולא חשב כי עשה מספיק למען המולדת...

מורשת נווה יעקב

לנווה יעקב אין עדיין ארכיון מסודר המספר את תולדות המקום ויושביו לאורך הדורות. אחת מתעודות ההערכה של מדינת ישראל ליישוב על עמידתם במקום במהלך מלחמת העצמאות שמורה אצל אברהם למשמרת. באחד מביקוריי אצלו הציג לי את התעודה וגם הסכים להצטלם עימה (ראו תמונה).

אברהם נהג להגיע לכל כנס שהיה קשור במורשת עטרות ונווה יעקב. אף לכנס האחרון שהתקיים לפני כחצי שנה בירושלים במסגרת יום עיון במכון יד בן צבי הוא הגיע. למרות שטלטולי הדרך היו קשים לו, לא ויתר והגיע עם המטפל הצמוד. עד לימיו האחרונים המשיך והתמיד במסירות בנושאים שהיו חשובים לו.

הנה כי כן, דמות ציונית שהשקיע רבות ביישוב ארץ ישראל והנחלתה לרבים. פרק מעניין בהתיישבות היהודית בארץ ישראל.

את דבריה בבית הקברות סיימה רותי דנון: "אתם, ילדיו וצאצאיו הרבים יכולים להיות גאים כי זכיתם שהיה לכם אבא גדול ומיוחד, ואפשר רק להגיד לכם: המשיכו בדרכו!"

תודות

לבני משפחת תימור ששיתפו אותי בסוד הדברים הקשורים באביהם בנווה יעקב לאורך השנים.

לרותי דנון שמסרה את דברי ההספד שנאמרו בהלוויה ומשובצים ברשימה זו.

לקריאה נוספת

י' שפנייר, עורי צפון, ההתיישבות מצפון לירושלים עד תש"ח, ירושלים תשס"ט, עמ' 139-143.

ברשימה הקודמת בגיליון הקודם הבאנו מסיפורם של שלושה ילדים בכפר העברי נווה יעקב. בגיליון זה נביא מסיפוריהם של שלושה ילדים משנות הארבעים של המאה הקודמת. פנחס רוטשילד בין לאחת המשפחות הוותיקות במקום.  מוטלה אהרוני שעשה טיול שבת בתור ילד מירושלים לנווה יעקב וידידה בן ישי בתו של אברהם תימור שהיה מהוותיקים בכפר ומפקד המקום במלחמת העצמאות.

זיכרונות פנחס רוטשילד – נער בנווה יעקב

משפחת רוטשילד הגיע לנווה יעקב בשנת 1934. האבא נפתלי והאם לאה רחל. הם הגיעו לנווה יעקב כמעט באופן ישיר משטרסבורג שבצפון מזרח צרפת לנווה יעקב. האב עסק בחקלאות וגידל שמונה פרות לייצור חלב. האם עסקה בעזרה במשק ובגידול הילדים (פנחס, מאיר דוד). המשפחה התגוררה במבנה אבן בעל גג רעפים שלושה חדרים ומרפסת סגורה, בדומה לשאר הבתים בנווה יעקב. שכניהם של משפחת רוטשילד היו משפחת אזרחי ממערב וביגלאיזק ממזרח.

זיכרונותיו של פנחס

פנחס נולד  ב-כ"ט באדר ב' תרצ"ה (3/4/1935) בבית החולים בירושלים כשהמשפחה התגוררה בנווה יעקב. בתעודת הלידה מצוין שהמשפחה מתגוררת בכפר עברי. פנחס זוכר מספר דברים מתקופת הילדות, בין הדברים הבולטים הוא זוכר את ההרגשה של חיים בטבע. הילדים בכפר עברי עזרו באופן קבוע במשק הבית ובחליבה. דבר נוסף שפנחס זוכר היה שיעורי פסנתר שאמא ניסתה ללמד אותו. יש לציין שפסנתר היה כלי נגינה לא מצוי בבתים באותם הימים. למשפחת רוטשילד היה הפסנתר אבן שואבן לתלמידים ומורים שבאו לנגן על הכלי הנדיר, ביניהם המוזיקאי קארל סלומון שהיה גם הוא תושב המקום.

בבית הספר

מבית הספר אינו זוכר דברים מיוחדים אבל מן התמונות הבודדות הקיימות מבית הספר בהם נראים תלמידים מטיילים או בתמונות מחזור גם פנחס נראה בהם. לפנחס תעודות גמר של כיתות ב' - ה עליהם חתומים ברוריה פסטמן ופנחס גולדווסר (מנהל בית הספר).

עד כתה ו' למד בנווה יעקב ולאחר מכן עבר ללמוד בבית הספר חורב בירושלים. בדרך כלל פנחס היה יוצא בבוקר עם האוטובוס המקומי של אברהם היימן (מספר 16), או תופס את האוטובוס של עטרות (מספר 17), או עם האוטובוס הערבי לרמאללה (מספר 18).  עם סיום הלימודים היה חוזר באותה הדרך.

בית הכנסת ובר מצווה בנווה יעקב

בית הכנסת היה ממוקם בקומת הקרקע של מבנה דו קומתי במרכז הכפר. ממבנה בית הכנסת הוא אינו זוכר הרבה היה זה בית כנסת רגיל ללא דברים מיוחדים. קומת הגג שימשה את ההגנה כעמדת תצפית ואיתות. פנחס זוכר את תפילות יום הכיפורים האחרונות בנווה יעקב. מייסד המקום דב ברינקר לא ראה טוב והתקשה בקריאה. פנחס בתור נער צעיר עזר והקריא לו חלק מן התפילות של יום הכיפורים שאותם לא ידע בעל פה. 

את בר המצווה חגג בפרשת תזריע תש"ח. כיוון שהמקום היה מבודד לא הגיע משפחה לאירוע. את קריאת התורה למד אצל ד"ר קרליבך.

בור המים

אחד מן הנקודות המרכזיות בכפר היה בור המים. פנחס זוכר את בור המים כמקום שבו נפגשו כל הנוער ובילו את זמנם החופשי.

הרפת והתבן

לפרות ברפת לא היה מזון טבעי מן הסביבה ובכפר עצמו לא גידלו מספוא. את המזון קנו מערבי (גדול ממדים, כך פנחס זוכר אותו) מחברון. כאמור ברפת היו שמונה פרות חולבות ופר זכר אחד.

זיכרונותיו של מוטלה אהרוני אורח בנווה יעקב

מוטלה נולד בשנת 1930 בשכונת מאה שערים למשפחה בת עשר נפשות עם ותק של 13 דורות בארץ. המשפחה הייתה מהיישוב הישן, סבו של מוטלה הגיע מטבריה והיה מהמשפחות הציוניות בירושלים.

מוטלה אהרוני היה ילד בן 12 כאשר הוא הסתובב בנווה יעקב. הוא זוכר את התקופה הזו במקום כחווית ילדות מאוד חיובית. הוא מאוד אהב את המקום וזוכר את התקופה שם כתקופה מעניינת.

טיול של שבת לנווה יעקב בשנת 1942

מוטלה מאוד אהב את המקום בזכות חבר טוב שהתגורר במקום. חבר ילדותו מנווה יעקב היה רפאל היימן.  משפחת היימן שהתגוררה בנווה יעקב הייתה המשפחה ותיקה, אברהם (ר' אברום) היימן. ר' אברום כפי שכינו אותו יושבי המקום היה נהג האוטובוס של היישוב. מוטלה זוכר למשפחתו של רפי היה משק בכפר עברי שכלל שתי פרות, שני סוסים ושלושים תרנגולות. מוטלה אהב מאוד את האווירה המשפחתית אצל משפחת היימן. כשהגיע לנווה יעקב היו נותנים לו לרכב על הסוס וזה היה עבורו כמובן חוויה בלתי רגילה.

שבת אחת החליט מוטלה לבקר את חברו רפאל ויצא עם חבר נוסף בשם שאול בר ויחד והלכו רגלית לעבר נווה יעקב. מיותר לציין שהם לא הרגישו מאוימים או פחדו. שני ילדים בני 12 עם פאות הולכים דרך שועאפאט לעבר נווה יעקב ואף אחד לא שם לב אליהם.

כשהגיעו לנווה יעקב התקבלו בחמימות רבה אצל משפחת היימן וכמובן התכבדו בחמין בארוחת הצהרים עם בני המשפחה.

רכיבה על פרד מנווה יעקב לירושלים

במוצאי שבת מוטלה ושאול חברו רצו לחזור הביתה אך לא היה להם כיצד, משפחת היימן השאילו להם פרד והם חזרו ברכיבה הביתה למאה שערים. מוטלה הגיע חזרה לביתו מאוחר בלילה אך אף אחד לא שאל מי או מה. מוטלה קשר את הפרד בסמוך לכניסה לבית והלך לישון.

בסמוך למקום שאליו קשר את הפרד היתה למוטלה גינת ירק קטנה בה גידל ירקות העונה. במהלך הלילה הפרד הרעב חיסל את כל העלים של גן הירק ולמוטלה עצמו לא נשאר אלא להשלים עם המצב.

חוסר דאגה של ההורים

אחד הדברים שמוטלה מציין הוא אורח החיים הלא נתפס אז. הוא לא מאמין כיצד ההורים שלו נתנו לו ללכת עד נווה יעקב בטיול של אחר צהרים בשבת לבד ללא מגבלות. ויותר מכך כיצד משפחת היימן בטחה בו ונתנה לו פרד בהשאלה כדי לרכב הביתה במוצאי שבת. דבר שבמציאות של היום בודאי לא היה קורה.

לנווה יעקב בימי חול

רפאל היימן היה מגיע לבית הספר גאולה בירושלים עם אביו באוטובוס עם כדי החלב אותם היה משאיר בתנובה שהייתה בסמיכות לבית הספר. את הלימודים היו מסיימים מוטלה ורפאל בשעה 13:00, מוקדם יותר מאשר האחרים כדי לתפוס את האוטובוס חזרה לנווה יעקב

זיכרונות ידידה בן ישי (תימור) – ילדה בנווה יעקב

ידידה היא ביתם הבכורה של אברהם ונעמי וכסלר (תימור) שהגיעו בתור זוג צעיר לנווה יעקב בשנת 1937. היא נולדה בירושלים ב- כ' אב תרצ"ז (27/7/1937), בשנה שהוריה הגיעו לנווה יעקב. ידידה עברה את כל תקופת נערותה במקום ובסופו של דבר התפנתה מהיישוב עם האוכלוסייה הבלתי לוחמת לירושלים ולאחר מכן נדדה עם הוריה לוילהלמה (כיום מושב בני עטרות) ולמושב נחלים שם היא מתגוררת עד היום.

ידידה ציינה מספר אירועים מזיכרונותיה מנווה יעקב.

משפחת סלומון

בנווה יעקב בלטה מאוד משפחת סלומון. קראל ויהודית בני זוג ללא ילדים. שני בני הזוג היו מוזיקאים. קראל היה זמר אופרה, מלחין, ועבד כמנהל קול ירושלים באגף המוזיקה, ולימים עבר להיות המנהל המוזיקלי בקול ישראל. יהודית היתה זמרת סופרן באופרה, פסנתרנית ומורה למוזיקה. היה קשר מאוד הדוק בין משפחתנו והסלומונים. אבי עזר להם בהרחבת הבית שהיה ביסודו מאוד קטן, כך שהוא הפך להיות היועץ בכל עניין טכני. ואני שהייתי מאוד קטנה הפכתי למעין בת מאומצת שלהם. הם מאוד פינקו אותי, כל יום בדרכי מהגן או מבית הספר הביתה הייתי חייבת לעבור קודם אצלם, לספר איך עבר עליי היום, לקבל משהו טעים וכמובן "נשיקה" גם מהכלבה – שהיתה בגובה שלי כמעט – ורק אחרי כן הולכת הביתה. יהודית סלומון לימדה את ילדי נווה יעקב לנגן בחליליות – לכלים יותר רציניים לא היה לאנשים כסף. היא ממש הקימה תזמורת חליליות. בהיותה ציונית מאוד אדוקה הקפידה לחגוג את כל החגים במסיבות בהן המופע המרכזי היה תזמורת החליליות, כך שידענו לנגן את השירים של כל החגים. קראל עבד בירושלים והיה חוזר כל ערב עם האוטובוס של משפחת היימן שהיה "צינור החמצן" של הכפר, אוטובוס לאנשים שעבדו או נסעו לירושלים, ומשאית עבור תוצרת החלב והביצים ששווקו בעיר ואספקת מצרכי מזון למכולת שנוהלה בידי משפחת היימן. יהודית סלומון נשארה כמעט תמיד בכפר, אם כדי ללמד ילדים ואם כדי לטפח את הגן היפה שלהם. הם גידלו עצי פרי שונים והרבה ערוגות פרחים. כך נפגשתי לראשונה עם פירות כמו משמש, דובדבנים וכו' שלא פגשתי בבית. לימים כאשר השלווה הופרה והתחילו ההתקפות של הערבים על הכפר, יהודית התנדבה לעזור לאבי בכל דבר שיידרש, היא נשארה בכפר גם אחרי שהנשים והילדים פונו לירושלים והייתה לעזר רב לאבי גם בזמן הנסיגה הלילית להר הצופים.

ריכוז התושבים במרכז הכפר

כשההתקפות על הכפר רבו, הוחלט לצמצם את הכפר ולרכז את כל המשפחות במרכז הכפר כדי לאפשר הגנה טובה יותר על האנשים. לכן עזבנו את הבית שלנו שהיה בחלק המזרחי של התיישבות. כעשרה בתי אב שנוספו לכפר והיו ממוקמים במרחק מה מהכפר הוותיק. עזבנו יחד עם כל תושבי ההתיישבות ועברנו לגור יחד עם המשפחות שגרו במרכז. אנחנו צורפנו למשפחת ילובסקי, להם היה בית יותר גדול ולא הכביד עליהם לקלוט אותנו, משפחה בת שש נפשות. באותו זמן גם נקבעה חלוקת המזון שהיתה עדיין במכולת, וכל משפחה קיבלה מזון ממעט המלאי לפי מספר הנפשות. המזון חולק והחדר שהיה המכולת נותר ריק. לקראת חג הפסח החלו לדאוג איך יהיו לנו מצות לחג; כמו דברים אחרים שנפתרו בעזרת הרבה כסף, גם בעניין הזה האנגלים קיבלו סכום נכבד כדי שיעבירו לכפר הנצור את כמות המצות הדרושה לאוכלוסייה של הכפר. המקום שבו אוכסנו המצות היה החדר הריק של המכולת.

ליל הסדר האחרון בכפר

ההכנות לחג היו מורכבות ומאוד יצירתיות, היה מעט מאוד מזון להכנת ארוחה חגיגית והיה צריך להיות מאוד יצירתי כדי להכין ארוחת חג. למזלנו היתה למשפחת ילובסקי שכנה טובה – הגברת קפלן – שגידלה מעט ירקות בגינה על יד ביתה, והיא כמובן היתה שותפה מלאה להכנות לחג והשתתפה גם בארוחה, כך שהיו לנו מעט ירקות טריים. אני זוכרת שהיתה לנו, בין המצרכים שחולקו, קופסה אחת של בשר משומר. מהקופסה הזו הכינו גם מרק וגם גולש, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות למקוריות ויצירתיות. סביב שולחן הסדר ישבו שתי המשפחות, ילובסקי ווכסלר – לימים תימור – וכן הגברת קפלן עם בנה ועוד מספר לא מבוטל של בחורים מהמגינים. הטקס התנהל כסדרו, ואז הגיע זמן הארוחה. כאשר פתחו את חבילת המצות שכל כך חיכינו כבר לטעום מהן, הרגשנו פתאום ריח מאוד מוזר שהתפזר בחדר. מהר מאוד הריח אוּתר כריח של חומר ריסוס שנקרא פְלִיט – המצות היו ספוגות בריח הזה והיה כמעט בלתי אפשרי לאכול אותן. ושוב נמצא פתרון חלקי. ישבנו סביב השולחן וכל אחד מאיתנו מחזיק בידו מצה מדיפה ריח חזק של פליט ומנפנף בה כדי לנצל את הריח עד כמה שאפשר, זאת היתה תמונה מאוד סוריאליסטית שנחקקה עמוק-עמוק בזיכרונו.

למחרת התברר שבחדר בו אוכסנו המצות עמד מיכל של מתכת עם חומר הריסוס על אדן החלון, וכדור שנורה לעבר הכפר פגע בו והחומר התנדף בחדר והמצות ספגו אותו.

הנה כי כן, סיפורי ילדות של כמה מהילדים באותם שנים בנווה יעקב שבינתיים הפכו מבוגרים אך את מקום אינם שוכחים.

תודות

לפנחס רוטשילד שעדכן בפרטים לגבי בני המשפחה במקום. למוטלה אהרוני מהיישוב אפרת שבשמחה שיתף במעשה נערותו וכך גם לידידה בן ישי (תימור).

ילדי הכפר העברי נווה יעקב שהיה קיים בין השנים תרפ"ד-תש"ח (1948-1924) כיום כבר אינם כל כך ילדים. הילדים של אותם ימים שזוכרים מעט מהאירועים שהיו ושניתן לדלות הם מידע הם כיום "ילדים" בסביבות גיל השמונים. אני שמח לפגוש אותם ולשוחח עימם כיוון שהם בעצם השרידים היחידים שנותרו מאותם הימים וזכרונותיהם נותנים נופך מעניין לפרקי ההיסטוריה שהתרחשו בשנים של הקמת המדינה, מעט לפניה, ואחריה, בסביבות פסגת זאב צפון של היום.

ברשימה זו נציג זיכרונות של חיה שפנדאו ילדה של אחת המשפחות 'הייקיות' מנווה יעקב, של נגה בן דוד שהיה עם אחיו אצל משפחה אומנת בכפר. ורותי באוואר שאת ילדותה עשתה במקום. המשותף לכולם הם זיכרונות ילדות מאושרת בכפר, כשאת מצוקת המלחמה והסבל שהיו בעיקר מנת חלקם של ההורים הם כמעט ולא הרגישו.

א. זיכרונות חיה שפנדאו (פרץ)

חיה נולדה בבית החולים הדסה בהר הצופים בכ"ב בתמוז תש"א (18/7/1941), להוריה נחמן ושולמית שפנדאו שעלו מגרמניה והתחתנו בארץ ועברו לנווה יעקב בשנת 1934. הם בנו את ביתם בהתיישבות החדשה שבמזרח היישוב וגם בנו רפת גדולה שכללה שבע עשרה פרות. מטרתם הייתה להתבסס במקום ובכסף שחסכו העלו את משפחותיהם מגרמניה ובצורה זו מילטו אותם משיני הצורר הנאצי.

זיכרונות מתקופת המלחמה

מכיוון שחיה היתה קטנה, זיכרונותיה קשורים בעיקר לימי מלחמת העצמאות. היתה החלטה שאם חלילה יקשה לשמור על הכפר, ינטשו את השכונה התחתונה שנקראה "ההתיישבות" ויתרכזו בשמירה על השכונה "למעלה". על כן ביקשו מ-8 המשפחות בהתיישבות לעלות לגור אצל המשפחות בחלקו העליון של היישוב. לעניות דעתי אנחנו גרנו אצל משפחת גורסקי.

היה ערב פסח ואמא, שהיתה קפדנית מאוד בענייני דת, לא רצתה להשאיר חמץ בבית וירדה לביתנו לנקות אותו מחמץ.

פתאום התחיל הקרב. היא נשארה למטה בבית, סגרה את החלונות והצטנפה לה בפינה. אבא היה בעמדה ואני אצל משפחת גורסקי. למזלה לא נטשו את ההתיישבות ביום הקרב, כשאבא ראה שהיא עדיין למטה הוא ירד עם אברהם תימור (וכסלר) שהיה מפקד המקום והביא אותה הביתה.

מצות בטעם פליט

זיכרון נוסף קשור אף הוא לערב פסח (תש"ח). היינו נצורים ואי אפשר היה להעביר נשק ומזון, אבל לפני פסח ניסו לשלוח לנו באמצעות ה"פרימוסים" (המטוסים הקטנים שהיו להגנה) מצות לחג. אבל שלחו באותו משלוח גם די.די.טי. (אינני מבינה את ההיגיון שבדבר, אבל זה מה שהיה). בעת הצניחה מהמטוס נפתחה אחת מקופסאות הדי.די.טי. ונשפכה על כל המצות. מצות כבר לא היו לנו לחג.

בכביש 443 בסמוך לישוב גבעת זאב על הדרך הראשית המובילה לכיוון מודיעין צומת גדולה המוכרת בשם צומת עופר. לכל הנוסעים מערבה דרך הכביש מוכרת הצומת הזאת בזכות מתקן הכליאה הנמצא לידו.

אזור מחנה עופר הממוקם בראש מעלה בית חורון רווי בסיפורי גבורה החל מתקופת המקרא, ימי החשמונאים, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת הקוממיות ועד לימים אלה.

בשורות הבאות יובאו קטעי זיכרונות כפי שכתבה אותן רבקה בצר (אולשה) שהתגוררה בילדותה בעטרות. רבקה שמחה לספר את הדברים לבני ביתה וגם לשתף את הקוראים בפסגת זאב למען ידעו כיצד נראה היישוב באזור לפני כ 70 שנה.

משפחת אולשה מתיישבת בעטרות

אבי, שנקרא בשם משפחתנו – אולשה, היה בין שבעת חברי הגרעין שעלה לעטרות. בתחילה גרו בכפר הערבי קלנדיה ולאחר מכן עלו לקרקע והתיישבו על אדמתם – עטרות.